מהי אופירה בשבילי

מהי אופירה בשבילי :

אופירה, זיכרון ילדות בלתי נגמר.

כאן הכל התחיל:

שזה בערך כאן:

ברשותכם, אתחיל מהסוף להתחלה,

השנה, שנת 2022 יצאתי למסע לתיעוד ההתיישבות, אופירה.

(עוד לא תמו כל פלאי המקום הקסום שלנו, כי יש עוד דרך)

בימים אילו אנו מקימים את האתר בשביל לזכור, להזכיר, להתאחד עם כל הזיכרונות של כל אחד מאיתנו ובשביל כולנו.

בואו נרד לשורש העניין:

באפריל 2022, 40 שנה לפינוי, חזרנו לאופירה, 150 איש ,כדי להיזכר בנופים המשכרים, כשכרון חושים, בחוויות, בזמנים שהיינו צעירים , במראות שלא משו מאיתנו , לנער את אבק הזיכרונות שהיו לנו כאירוע מכונן.

עם הילדים שלנו, להעביר לדורות הבאים:

את מסלול הנסיעה ארגנתי עם עוד מספר אנשי מקצוע מנוסים מאד מהתחום של סיני ובתיירות בפרט.

זה לא היה עוד טיול מאורגן, זה היה טיול שורשים, טיול שלנו.

חזרנו לאופירה, שארם אל שייח,עם צוות טלוויזיה כדי לתעד את אותם רגעי החוויה, לתעד את האירוע הכל כך מרגש הזה!

לא לפני שהנצחנו את האירוע במפגש מושקע,(למרות כל ההכנות ,נבצר ממני להגיע עקב מחלת הקורונה) אבל על הטיול לא וויתרתי.

שבועיים לאחר המפגש, ארזנו את המזוודות וחזרנו בחזרה, לעיר ילדותנו.

עם השכנים שלי, עם החברים החברות שלי, אין מילה, אין משפט שניתן יהיה לתאר את החוויה הזו.

המקום הזה בלב שלנו": בפעם הראשונה אחרי 40 שנה – הישראלים שחזרו לשארם א-שייח', המקום שפעם היה הבית שלהם"

אל בית הספר שלנו

זו כותרת הכתבה, להלן הכתבה המצולמת והכתובה.

במהלך ההתארגנות לנסיעה לאופירה, 40 שנה לפינוי, נחשפתי לכל כך הרבה פרטים, אינפורמציות ,סיפורים, שעד היום מנסה לקבץ אותם לאוסף תיעודי נדיר.

כמו סירטון הפינוי

כמו מכתב פרידה מחן טוב:

מרכז קהילתי אופירה, דף מידע 108 (אחרון), עורכת שוש חן-טוב 26.03.1982 (פחות מ-30 ימים לפינוי)

דבר יו"ר ועד התושבים – יעקב בר-לוי

הרגע הנורא אשר כה קיווינו כי לא יגיע, אכן הגיע. אנו עומדים ומביטים סביבנו, אל בתינו, אל המקום שכה אהבנו ואיננו מאמינים כי הכל נגמר. איננו יכולים לעלות על דעתנו מצב בו אנו נוסעים מכאן עם כרטיס לכיוון אחד, ואיננו חוזרים אל בתינו, אל אופירה שלנו.

קשה לתאר ולהבין את המתרחש סביבנו. אנחנו "המשוגעים" לארץ לא ארץ בסוף העולם, אנחנו, שהתחלנו מההתחלה בארץ לא נודעת, ושילבנו את הדברים היפים של החברה המודרנית עם הוד המדבר והים, אנחנו שבנינו ויצרנו לא רק למען עצמנו, אלא גם למען הכלל בארץ ובעולם, אנחנו אל שמאולצים לוותר על כל אלה, ולפנות את המקום שאהבנו, את ביתינו, את כל אשר בנינו ופיתחנו.

לא רק שאנו מפנים, אנו גם מוסרים את כל פרי עמלינו לאלו הבאים אחרינו כדבר המובן מאליו, כאילו לא היה יציר כפינו, כאילו לא הושקעה בו נשמתנו כלל. וכאילו לא די בכל אלה הרי שממחר נוכרים נהיה, אם בכלל, כאן בבתינו שלנו.

אנו זועקים כנגד שלום העוקר אנשים מבתיהם, אבל יחד עם הכאב, אנו מבינים כי הננו הקורבן לכמיהתה של ישראל למצב של הפסקת לוחמה ויחסים נורמליים עם שכנותיה.

כאן במדבר היפה הזה, במים הכחולים בינות לאלמוגים ולדגים אנו משאירים חלק נכבד מחיינו. מאידך, כל אשר למדנו וחווינו כאן, במקום הזה, נשאר עמנו וילך אתנו עד סוף חיינו. מטען זה הוא שייתן לנו הכח להתחיל מבראשית, להתחיל בחיים חדשים ולהמשיך ליצור ולתרום למען עצמנו ולמען החברה כולה במקומות אחרים.

אנו יוצאים מכאן בזקיפות קומה על כי הצלחנו לעמוד במשימה הבלתי אפשרית כמעט, לשמור על כבודנו כבני אדם לנוכח טירוף המערכות אשר מתחולל סביבנו במשך שלוש וחצי השנים האחרונות מאז החלטת הכנסת הקובעת כי ישראל מוכנה לפנות ישובים כתמורה לסיכוי לשלום. אנו יוצאים מכאן עם הרגשת גאווה כי הצלחנו להמשיך ולקיים חיי קהילה תוך פעילות תרבותית, חברתית, וחינוכית היכולים לשמש מופת, וכל זאת לנוכח הקשיים והאילוצים שנערמו סביבנו.

אנו אומרים עתה שלום. מי ייתן וקורבננו האישי והמחיר הגבוה אותו משלמת מדינתנו – לא יהיה לשווא.

נאחל לכולנו הצלחה במקומותינו החדשים.

בברכת הצלחה,

יעקב בר-לוי

יו"ר ועד התושבים

ניסינו אף לשחזר:

לפני כן הייתה גם כתבה, שבה ניסינו קבוצה קטנה של אנשים לתמצת,מה היה לנו, מצורפת כאן

מעבר לכל הפירסום והכתבות, נשאר לב, לב אחד שהוא לפרקים שם, באופירה.

זה מה שכתבתי לאחר שובי (בפייסבוק)

כל מי שמכיר אותי, יודע שאני יודעת לכתוב בול לבטן הרכה.

כעת, עכשיו אחרי שהכל נרגע קצת…

אני יושבת אל מול המסך על המקלדת ו..אין לי מושג מה לכתוב, כיצד להעביר את מה שעברתי ,את מה שעברנו יחד.

אילו משפטים, איזה מילים אוכל לבחור כדי לתאר את המסע הזה, החוויה הזו של הנסיעה חזרה לעיר שהייתה שלנו, אופירה, אל הדבה, שארם אל שייח.

כיצד אוכל להסביר את הפיצוץ בלב כשראיתי את ההריסות של בית הספר שלנו, שנהרס יומיים לפני הגעתנו?

איך אפשר לתאר כאב,התרגשות,דמעות?

איך אוכל להסביר את התחושה שעברה לכולנו ,אחרי הביקור בעיר אופירה, את אווירת השבת, יום השישי, הצלחת הקידוש באדמת ארץ מצרים, שאם לא היה את עופר ברקן שנתן בקשיש למצרי,לא היה לנו יין תירוש לקידוש מושלם.

כמה מרגש לשמוע את כולנו, פה אחד שרים את…יום השישי ומברכים, אווירת קודש שאי אפשר להעביר במילים ולא בתמונות ואף לא בוידאו.

אני מנסה לעכל, קוראת את כל הפוסטים שכתבו חברותיי למסע הזה, שלנו.

שבו,

חזרנו אל גן עדן הפרטי הבתולי שהיה לנו, פיסת האלוהים הקטנה שהייתה כל כך שלנו, כעת, פיסתם של אחרים.

אבל לרגע, רק לרגע חזרנו למחוזות ילדותנו המופלאה.

בכינו(בעיקר) מהתרגשות,,,,

צחקנו המון המון

שרנו בצרחות, כפי שנהגנו לעשות כשהיינו ילדים קטנים,

גם קיטרנו לא מעט, אבל, בעיקר התרגשנו.

חזרנו חזרה בזמן עם האנשים היקרים האהובים כל כך.

אנשים כתבו לי הן בפרטי והן בציבורי שהגשמתי להם חלום,

הם לא הבינו, שהם הגשימו את החלום שלי,

אני כל כך רציתי שלרגע אחד, אוכל לקחת את ילדי לבית שלי (הבת שלי ליהי לוי שברור שאזכיר את שמה, שהבריזה לי עם קורונה ברגע האחרון) לדבר עם הבת של החברה שלי אודליה גלנוס איטח, שהבן שלי אוהד סייפר יכיר את אליסף פרץ, הבן של המורה שלי, מרים פרץ, שיצחק עם הילדים של השכנים שלי, הגשמתי את החלום הזה.

מסע מטלטל, לי אישית היה מרגש בעיקר לנוכח הערכה של כל הנוסעים עימי.

אולי אני הוצאתי את כולכם, אבל, לולא האנשים המופלאים שהעצימו את הטיול, ההצלחה העצומה לא הייתה!

הצלחתי לשמור על קור רוח לאורך כל המסע,

עד אשר הגיעו ההודעות שנשלחו לי הטלפונים המסרונים וכו'

כבר לא יכולתי להשאר עם העיניים יבשות…

אני כבר כמה ימים עם עיניים אדומות, רגשתם אותי ותודה לכם על כך.

תודה ענקית לבנות שהיו לצידי:מיטל טרבלסי, שרון כהן ולעוד כמה מחוסרות פייסבוק שנתנו לי גב ולא נתנו לשום דבר שלא לתקתק כמו שצריך. אתי אמוס חאוזי, אוהבתותכם, לדודותיי רחל גרינברג אמא של משה כחלון, הדודה האהובה שלי.

למשפחה שלי, הבן שלי אוהד סייפר ומאי פרסיאדו שהעצימו לי את הטיול ועזרו כל כך, בלעדיכם לא הייתי זוכה לטיול שכזה.

ולכל מי ששכחתי. תודה על העצמת החוויה.

יצאנו לפני 40 שנה מאופירה, אבל, לעולם לא יכלו להוציא את אופירה מאיתנו.