ב1974 עברנו לאופירה, משפחה בעלת 4 נפשות: אשתי אלקה ז"ל, הילדים אביב, איריס ואנוכי.
בשארם הייתי שותף וניהלתי את הסופר במתחם המרש"ל בעזרתה של אשתי אלקה ועובדים בדואים מהאיזור.
הבאנו מוצרים ממרכז הארץ ומכרנו לעסקים בכל רחבי סיני ולפרטיים.
היתה זאת תקופה מאתגרת – פירוק משאיות מהסחורה נעשה בצורה ידנית ואתגר נוסף היה השעות שבהם הגיעו המשאיות – לפעמים באמצע הלילה כאשר בחלק מהזמן הפריקה בוצעה ללא עזרה כלל בגלל הקושי לגייס עובדים.
האנשים שהגיעו לאופירה וביקרו בסופר היו מגוונים מאד – תיירים מכל העולם, חיילים ממוצבים באיזור, בדואים מכל רחבי סיני , אנשי או"ם שהיו מגיעים ממצרים וכמובן תושבי המקום.
הקשרים עם הבדואים שנוצרו לאורך השנים הובילו לאירוחים מעניינים – אחד מהם היה ארוחת צהרים במתחם האוהלים של שייח עבדלאלה – שייח השייחים של סיני שאיתו נוצר קשר טוב במיוחד.
הדייגים הבדואים היו מביאים דגים גדולים וטריים למכירה והטעם של דג טרי הוא מעדן שלא יתואר.
החיים באופירה היו מדהימים, מעט מכוניות, ללא רמזורים, ללא קליטת טלויזיה, עיתונים מקבלים יום אחרי – שקט ורגוע.
בסופי שבוע היינו נוסעים לנעמה ומתמקמים ליד המפלט האחרון בים מצויידים במסכות צלילה ונהנים משעות של שחיה מעל הריף המטורף רק אנחנו, הדגים והאלמוגים.
לאורך התקופה טיילנו בכל רחבי סיני ונהנו מהנופים, ומהמדבר שצמוד לים סוף ואירחנו המון משפחה וחברים מהמרכז שבאו לנפוש ולהנות מהמקום הפסטורלי הזה.
הילדים היו מסתובבים בשכונה בלי נעלים באיזור האשקוביתים, גן המשחקים, ובבית הספר ורוכבים על אופנים לכיוון ראס אום סיד.
גם בית הספר היה מיוחד במינו – אביב למד בכיתה א' כשהכיתה הייתה מורכבת משולחן אחד כיתה א' ושולחן אחד כיתה ב' – סה"כ כעשרה ילדים בכיתה ולא נשכח את המורה שלו תרצה שמחוני ז"ל שלימדה אותו והייתה אהובה על כולם.
ובמקביל איריס הייתה בגן אצל זהבה גלנוס.
כשאביב חזר יום אחד מהבית ספר צולם לכתבה על המשפחות באופירה – תמונה אמצעית
הכתבה במעריב
כשמסתכלים לאחור התקופה באופירה נחרטה בזיכרון כתקופה היפה בחיים. ,