Categories
Uncategorized

שחר של תיירות צלילה בים סוף

בשנת 1970 הייתי עולה חדש בן 23 מאמריקה. זה לא הפריע לי להפגין חוצפה ישראלית ולפתוח את אחד מבתי הספר לצלילה הראשונים בישראל. מועדון הצלילה הים תיכוני בחוף סידני עלי, הרצליה.

 בערך בזמן שהתחלתי בפעילות, הסתיימה מלחמת ההתשה בסיני, וללא הסכם שלום באופק, ממשלת ישראל החליטה להקים כמה יישובים אזרחיים לאורך חוף ים סוף, דרומה מאילת. נואיבה, דהב ושארם א-שייח'.

הכל התחיל בסידני עלי 

גורמים ממשלתיים ישראלים פנו למועדון הצלילה שלנו כדי לשקול פתיחת "סניף" בכפר התיירות החדש "נביעות" בנווה המדבר של נואיבה. אני ושני השותפים שלי דאז, נתן ורדי ז"ל ויצחק קסטנבאום ז"ל, בעלי "שבא" היינו להוטים לקבל דריסת רגל בים סוף והזמנה שקיבלנו מהממשלה הייתה הצעה שלא יכולנו לסרב לה.

בשנת 1972 אספתי ציוד מהמועדון  – כולל מדחס – ויצאתי דרומה על מנת לפתוח את מועדון הצלילה החדש בכפר הנופש שהוקם כמושב עם תוכניות לחקלאות וכפר תיירות. במקום הסימפטי והרגוע התנהלה פעילות התיישבותית בסיסית ביותר שנוהלה על ידי קבוצה של צעירים ישראלים בשנות ה-20 לחייהם. הם סיפקו לכל דכפין חדרים פשוטים, נקיים ונוחים, בחוף ים סוף ומועדון הצלילה שלנו קיבל צריף קטן בחוף היפהפה הצמוד למושב.

נביעות, אחד ממועדוני הצלילה הראשוניים בסיני

בשלב זה, בבית הספר לצלילה בסידני עלי, שכבר היו לו סניפים ביפו ובקיסריה, למדו מאות שוחרי צלילה מדי שנה.  רק  מה? הייתה לנו בעיה רצינית לבצע את הצלילות העמוקות בגלל תנאי הצלילה הלא עקביים של הים התיכון, וכך עלה וצץ הרעיון שבסיס בים סוף יהיה הפתרון המושלם לשלבים האחרונים של קורס הצלילה. וכן, היו לנו גם תוכניות לקדם את תיירות הצלילה המקומית והבינלאומית לסיני. צריך לזכור שתקופה זו הייתה השחר של תיירות הצלילה, לא רק בישראל אלא בעולם כולו.

בפסח 1972, הצלחנו למלא את כפר הנופש בצוללים ולקיים סדר היסטורי ממש במקום בו הכל התחיל. לאחר פסח ארגנו מיד קבוצות של צוללים שיעשו את צלילות המים הפתוחים מהחופים הבתוליים של נווה המדבר, שם הסכנה הגדולה ביותר הייתה להידרס על ידי גמל נודד. במקביל קידמנו באופן פעיל את בסיס ים סוף החדש  לקהל הצלילה הרחב.

חופי סיני הפכו מהר מאוד מיקום אידיאלי לקורסי צלילה 

הצלילה במיקום החדש הייתה מושלמת לקורסיסטים שלנו ולצוללים מתחילים. השוניות היו רדודות, מתאימות גם לפעילות שנורקלינג, הכשרת צוללים וצלילה למתחילים והיתרון הגדול היה מקומות הלינה הצמודים למועדון הצלילה שיצרו חבילת חופשת צלילה מושלמת.

1972, הקבוצה הראשונה של צוללים אמריקאים
למדנו תוך כדי עבודה. באותן שנים, לא היו ספרים לקרוא, או כתבות מגזינים על איך לנהל מועדון צלילה, או בית ספר לצלילה ובטח שלא במקום כל כך מרוחק. חקרנו את הסביבה הקרובה לנואיבה, וחיפשנו את אתרי הצלילה הטובים ביותר. עד לנקודה זו, מעט מאוד היה ידוע על האזור.

 אחת מקבוצות הצוללים ראשונה שהגיעה לסאפרי צלילה בסיני

בסתיו 1972 הגיעה הקבוצה הזרה הראשונה של צוללים אמריקאים, שהשתתפו בספארי יבשתי מאילת דרומה לאורך חוף סיני עד שארם א-שייח'. כשבדרך עוצרים בישוב החדש די זהב לכמה צלילות. הספארי הסתיים בראס מוחמד, הדובדבן שבקצפת.

 לאחר 10 ימים של צלילות נהדרות, ראש הקבוצה אמר לי שלדעתו בדרום סיני יש את הצלילה הטובה בעולם, ושזה יהיה האינטרס שלנו להעביר את הפעילות שלנו לאזור שארם א-שייח'. הוא ידע על מה הוא מדבר והוא היה להוט להביא קבוצות נוספות בשנה שלאחר מכן. פעלתי לפי עצתו והעברתי את פעילותי לשארם בתחילת 1973.

1973 המעבר לשארם
שארם א-שייח', הייתה התחנה האחרונה בכביש החדש עם מעט מאוד תושבים, רובם אנשי צבא ששרתו בבסיסים באזור. בדואיים שעברו לאזור בחיפוש אחר עבודה וכמה עשרות ישראלים שעבדו עבור המינהל האזרחי, ובחבורה הקשוחה הזו נמנו גם קומץ יזמים כמוני, להוטים לפתוח עסק באזור. שארם תוכננה להפוך למרכז התיירות של חופי ים סוף. היישוב החדש אופירה רק התחיל את צעדיו הראשונים.

החלוץ שהפך קרון רכבת למועדון הצלילה בשארם

כשהגענו בתחילת 1973 לאזור, מקומות הלינה היו נוראיים. אחת הבעיות הייתה שאף אחד לא באמת ידע כמה זמן ישראל תמשיך לנהל את האזור, ואף אחד לא באמת רצה להשקיע כסף רציני בבניית מלון ראוי. כל מקום אירוח הוקם עם אפשרות להציב את החדרים על גב משאית ולשלוח אותה חזרה ארצה.

בשטח היה את מלון "משה" ב"דאונטאון" אופירה, חצי כוכב שהוקם במחנה הפועלים הנטוש. במפרץ נעמה הסמוך היה את מוטל קרוואן עם 30 קרוואנים קטנים, עדיין יושבים על גלגליהם מוכנים להיגרר בחזרה לאילת אם וכאשר האזור יחזור לריבונות מצרית. בסמוך היה גם מוטל מרינה שארם עם 30 בונגלוס מכוערים מפיברגלס. שום דבר לא יכול להיות פחות מתאים או מכוער עבור הסביבה המדברית, אבל זה מה שהיה.

הבונגלוס והקרוונים במפרץ נעמה 

קיבלנו קרקע על החוף במפרץ נעמה כדי להקים מועדון צלילה בצמוד למלון מרינה שארם שהוקם בקרון רכבת עץ ישן שנשפך על החוף. בשנה הראשונה לפעילות הרצפה שלנו הייתה חול ים. כן, חול וחול.

לאחר שהוקם ושופצר קרון העץ הישן, היינו צריכים "להשאיל" חשמל למדחס על ידי הפעלת קו חשמלי במתח גבוה מהגנרטורים של המלון, 100 מטר עד למרכז הצלילה. במסגרת ההצטיידות אף רכשנו ג'יפ מעודפי הצבא וגם צבענו אותו בכתום למקרה שאי פעם נתקע באיזה ואדי מדברי , כך שיהיה גלוי יותר לצוות החיפוש האווירי. השמשנו חסקה שיועדה ל 8-10 צוללים וציוד,  החסקה הייתה בעצם לא יותר מגלשן ענק עם מנוע חיצוני וכך, סוף סוף, היינו מוכנים לצאת ולצלול בשוניות הקרובות.

 כולנו היינו מוכנים למשימה, אבל, אז קיבלנו הנחיה מחיל הים הישראלי, שפעילות הצלילה מוגבלת למפרץ נעמה ושאסור לנו להוציא את האורחים מחוץ למפרץ. חשבתי שזו מגבלה מטורפת ובלתי אפשרית והייתי משוכנע שזה יהרוג את העסק עוד לפני שהוא התחיל. החלטנו לא להישמע להוראות חיל הים, לצאת לשטח ואם נצטרך להיעצר כדי להוכיח את ענייננו, נעשה זאת.

למחרת בבוקר, יצאנו לאחד מאתרי הצלילה הקרובים ממש מחוץ למפרץ נעמה, דבור של חיל הים הבחין בנו וציווה עלינו לחזור למפרץ. הגבתי בעברית הדלה שלי שממשלת ישראל רוצה לפתח עסק תיירותי בשארם ואם לא יאפשרו לנו להוציא את הצוללים מחוץ למפרץ, הם לא יגיעו.

מפקד הדבור אמר שקיבל את הפקודות אמר אתם חייבים לחזור. התעקשתי שאנחנו לא חוזרים ואם הם רוצים, הם יכולים לעצור אותנו. הוא התקשר למפקד בבסיס בשארם ואני מניח שאחרי שתיאר את הסיטואציה הרגישה המפקד הורה לו בחוכמה לתת לנו להמשיך בענייננו כשהוא מתחייב לטפל בזה אחר כך.
באותו ערב קיבלתי זימון לבסיס חיל הים, שם פגשתי את המפקד והצוות הבכיר וכן את נציגי הממשל האזרחי בסיני. הסברתי לקבוצה המכובדת שיש לי אורחים משפיעים שצללו איתי, שבאו לבדוק את הפוטנציאל הטמון באזור לתיירות צלילה ואם הם יהיו מרוצים מהאזור ומשיתוף הפעולה של השירותים המקומיים אזי אלפי צוללים יגיעו לשארם-  ואחרי הכל זה בדיוק מה שממשלת ישראל רצתה באותם ימים.

הנושא הועבר לירושלים ואחרי כמה ימים ההגבלה המטורפת הוסרה ואנו היינו חופשיים לצלול בכל אחד מאתרי הצלילה לאורך חופי סיני. ניצחון ענק לנו ולאחרים שתכננו ללכת בעקבותינו.

1973 מלחמת יום הכיפורים
אחרי ראש השנה, ורגע לפני יום כיפור עליתי צפונה לבקר את אשתי שרון. למחרת בבוקר פרצה המלחמה ולא יכולתי לחזור לשארם, כיוון שכבר הייתה תחת מתקפה מצרית. לשארם חזרתי בהזדמנות המוקדמת ביותר לאחר שהאזור נפתח מחדש לאזרחים. ואז התברר לי  שג'ומה, העובד הבדואי הנאמן, דאג כבר בבוקר המלחמה לאסוף את כל ציוד ההשכרה והעביר אותו לקרון, נעל את הדלתות הגדולות והכבדות והסתלק להרים שבהם גרו הוריו. התאחדנו רק כמה חודשים לאחר המלחמה ולקח קרוב לשנה עד שהעסקים חזרו לשגרה. 

אנטנות הטרופו שנפגעו מתקיפת המיגים

1974 המשלחת הראשונה של נשיונל ג'יאוגרפיק
הדבר הגדול ביותר שקרה שנה לאחר המלחמה היה לארגן ולהוביל משלחת של מגזין נשיונל ג'יאוגרפיק. החבר׳ה של המגזין המאוד יוקרתי הזה באו לעשות כתבה על הטבע והחיים התת ימיים בים סוף והשתמשו בשארם כבסיס יציאה. אני בטוח שהם היו בהלם  כשהגיעו אלינו לראשונה בקיץ 1974. חגגנו אז בדיוק שנת פעילות, שכללה בתוכה גם את המלחמה. תזכורת: "מועדון הצלילה" היה קרון רכבת פרימיטיבי מעץ, מדחס קטן, סירה קטנה וג'יפ מקרטע מעודפי הצבא…

צוות נשיונל ג'יאוגרפיק נוהל על ידי ד"ר יוג'יני קלארק ז"ל, אשר הייתה ידועה ברחבי העולם כ"גברת הכרישים", מובילה בתחום, סופרת ואחת הצוללות המכובדות והמפורסמות של אותה תקופה. צוות הצילום כלל את דיוויד ואן דובילט, צלמים צעירים במשימה הראשונה שלהם עבור נשיונל ג'יאוגרפיק. אני בטוח שדיוויד ואן היו מבוהלים מהרעיון לעלות עם כל ציוד הצילום היקר שלהם על חסקה, אבל הם הפגינו רוח ספורטיבית ואנחנו, דאגנו שהכל יהיה קשור היטב.

החבורה הנפלאה שהגיעה לשארם הגיעה לעבוד, ללמוד ולצלול בים סוף, ובכל זאת, בסופו של יום, אנחנו ב-Red Sea Divers  למדנו מהם הרבה יותר. הצילומים של הצוות הפכו  לכתבת השער הראשונה של דובילט לנשיונל ג'יאוגרפיק ותחילת הקריירה שלו כצלם במגזין היוקרתי. הוא המשיך משם, ובמהלך חצי המאה הקרובה הפך לצלם המפורסם ביותר במגזינים המובילים בעולם.

את השיעורים הראשונים בצילום תת ימי קיבלתי מדייוויד והוא היה גם זה העניק לי Nikonos II  בתור טיפ. העבודה איתו עוררה את התשוקה שלי לצלם מתחת למים ובסופו של דבר התניעה את הקריירה שלי בצילום תת-ימי.

בהמשך, עבדנו יחד על עוד 6 כתבות נוספות בים סוף ובכתבת שער שהופיעה בנובמבר 1993, הפלגנו כבר עם ספינת ה- Fantasea 2, להכנת כתבה רחבת היקף – מאילת בצפון ועד באב אל מנדב וג'יבוטי בדרום, מהלך שהוביל לעבודה משותפת גם באטול אלדאברה באוקיינוס ההודי שבאיי סיישל.

1975 צלילה בבאר, סנטה קתרינה
זמן קצר לאחר הסתלקותה של משלחת הנשיונל ג'יאוגרפיק, קיבלתי טלפון מהממשל: הם חיפשו צולל מתנדב שיעזור להם לחלץ משאבת מים שיצאה מכלל שימוש בבאר.
לא היו הרבה צוללים מקצועיים זמינים בשנת 1975 ואני התנדבתי לעזור להם. נדהמתי לגלות שהבאר נמצאת מחוץ למנזר סנטה קתרינה למרגלות הר סיני.
ביציאה לקראת המשימה ממרכז הצלילה, ציינתי בפני אחד האורחים שלנו משוויץ שאני עומד לצלול בבסיס הר סיני בגובה 1,500 מטר מעל פני הים והצולל השוויצרי, ירה אליי בחזרה: ׳רק ודאו שאתם צוללים לפי טבלאות הדקומפרסיה של "גבהים גבוהים". האמת, מעולם לא שמעתי על דבר כזה, ושאלתי אותו אם יש לו במקרה את הטבלאות המיוחדות האלה איתו? הוא חייך וענה "באתי לצלול בים סוף, לא בהרים״…

משימה קשה ומסוכנת שהייתי לא מאומן ומוכן אליה

ההרפתקה הזו בסנטה הייתה כנראה המסוכנת ביותר בקריירת הצלילה שלי. לא פשוט לרדת לתוך באר, או יותר נכון חור הדוק, עמוק וחשוך באדמה… לא היה לי מושג לגבי הסכנות הכרוכות בכך. בקושי שרדתי את הצלילה ההיא אחרי שנתקעתי בתוך הבאר, אבל לבסוף אחרי כמה דקות מסמרי שיער, הצלחתי לשחרר את המשאבה ולעלות אותה אל פני השטח. הוקל לי אך יחד עם זאת, מודע לעובדה שלקחתי על עצמי משימה  קשה ומסוכנת שהייתי לא מאומן ומוכן אליה.

משדרגים את החזון
בשנת 1975 הרחבתי את הפעילות והשירותים במועדון וצרפתי שני שותפים חדשים -יוסי כבשני, צולל וקצין מנוסה מחיל הים ומיכאל דניאל, איש עסקים תל אביבי. עם הצטרפותם לחברה, שינינו את השם ל׳צוללי ים סוף׳ – Red Sea Divers  – רכשנו 100 מכלי צלילה, קומפרסור חדש וענק, סירות צלילה חדשות ומתאימות לפעילות הצלילה של המועדון, בנינו מרכז צלילה וספורט ימי, מרווח וחדשני ממש מול המקום בו עמד קרון הרכבת. מקור לגאווה גדולה ולתחושת הישג לאחר ההתחלה הצנועה.

 המועדון החדש של צוללי ים סוף 1976

להיות בעסקי הצלילה ובמיקום כל כך יפה במשך זמן רב, אפשר לי להכיר הרבה אנשים מעניינים, אפילו מדהימים, וליצור חברויות לכל החיים. בראש הרשימה עמד סמואל וו. לואיס, שגריר ארה"ב בישראל בין השנים 1977-1985, תקופה סוערת אך היסטורית שהקיפה את כל תהליך השלום והסכם השלום בין ישראל למצרים. סם מילא תפקיד מרכזי בכינון השלום בין ישראל למצרים. "עושה שלום" אמיתי.

פסגה בשארם מדברים שלום יוני 1981

רגע שסם התמקם, הוזמנתי ללמד אותו צלילה בבריכת מעון השגריר בהרצליה. הוא קיבל את ההסמכה ובא לצלול איתנו בכל הזדמנות שהייתה לו במהלך כל תקופתו כשגריר בישראל וגם אחרי שעזב. נוצרה ידידות שתימשך לאורך 40 שנה.

בשנת 1977, מיד לאחר הגעתו של לואיס, עשה נשיא מצרים סאדאת את המחווה ההיסטורית לבוא לישראל ולהיפגש עם ראש ממשלת ישראל מנחם בגין ז"ל. ביקור סאדאת בישראל בשנת 1978, הניע אירועים שהובילו בסופו של דבר לישראל ב-1979- הסכם השלום של מצרים, נסיגת ישראל מסיני ב-1982 ואובדן  הבית והעסק שלנו בשארם א-שייח'.

תחילת הנסיגה
כחלק מנסיגה הדרגתית של ישראל, סיני פוצלה כמעט באמצע מצפון לדרום. בצפון, נווה המדבר של אל עריש על חוף הים התיכון. דרומה, קו הפרדה ישר שעבר ממש דרך ראס מוחמד בקצה הדרומי של סיני, וללא ספק אחד מאתרי הצלילה המפורסמים והטובים ביותר בים סוף. בקו הגבול הזמני היו אתרי הצלילה של ראס מוחמד ממש מעבר לגבול בצד המצרי ונאסר עלינו על ידי המצרים לצלול שם.

בראש הצוק של ראס מוחמד סימון הגבול לקו ההפרדה החדש, הצוללים עזבו והדייגים הבדואיים התחילו לדוג 

איסור הצלילה בראס מוחמד היה עבור הצוללים גזירה קשה והיינו חייבים לנסות ולמצוא פיתרון מיידי.  שיתפתי את בעיית הסגירה של ראס מוחמד עם השגריר לואיס, שהבטיח לברר ולעזור להסיר את רוע הגזירה. וכעבור זמן מה הבעיה נפתרה וראס מוחמד נפתח שוב לצוללים.

 הרפתקאות לא היו חסרות באותה תקופה. למעשה, רק חיכינו להן. כך קרה גם עם ספינת משא ושמה  Jolanda, שעלתה על שרטון ממש על שונית הכרישים בראס מוחמד. הספינה החלה לטבוע ולגרום נזק רב לאתר הצלילה. בעזרתו של השגריר קיבלתי את האישור לצאת מעבר לגבול על מנת לבדוק ולבצע סקר להערכת נזקים ראשונים. 

כדי להחמיר את המצב, ספינת חילוץ שוודית שעגנה ממש על השונית ליד הספינה הטובעת והחלה במבצע הצלה החלה אף היא לגרום נזק לסביבה הרגישה. זה היה אסון אקולוגי מוחלט.  צילמתי את הנזקים, ששתי הספינות גרמו וחזרתי למרכז הצלילה כדי לדווח לרשויות הישראליות ולשגריר את מה שראיתי. הצלחנו לגייס מספיק תמיכה ועם עזרת השגרירות האמריקאית בקהיר, הצלחנו לסגור את מבצע החילוץ. לא רק שהשקענו מאמצים לשמור על ראס מוחמד שיהיה פתוח לצוללים, אלא  הצלחנו למזער נזקים ולהציל את ראס מוחמד כאתר צלילה. 

1979 Dunraven –

ה- Dunraven הייתה אחת מההרפתקאות הצבעוניות והמפורסמות יותר בהן לקחנו חלק והיא כללה את גילויה של ספינה טבועה מסתורית בתקופה של מתחים ותקוות שהביאו להסכם השלום הממתין בין ישראל למצרים.

הסיפור של דנראבן התחיל מהדמיון והתשוקה הבוערת שלנו להוסיף ספינה טבועה לאתרי הצלילה שלנו. ב- 6 שנות תיירות הצלילה שעברנו  בים סוף, לא יכולנו להציע לצוללים שהגיעו אלינו ״צלילה לספינה טרופה״. ספינות טרופות, זאת יודע כל צולל מתחיל, נמצאות ברשימה ה-TO DO של כולם (הפופולריות של Wreck Diving נבעה חלקית מסרט ההרפתקאות הפופולרי "The Deep" שיצא ב-1977 עם כמה מהכוכבים הגדולים בהוליווד ובינהם ניק נולטה, ג'קלין ביזט ורוברט שו).

עם ההצלחה הגדולה של הסרט, שתרמה לקידום תיירות הצלילה לאיים הקריביים, הבנו שיש כאן משהו שיכול לסייע גם לנו. וזה הניע אותנו ב-Red Sea Divers, יחד עם עמיתנו המוכשר שלמה כהן, ׳לבשל׳ פנטזיה.
יצרנו סיפור בדיוני על אוצר מסתורי, על ספינה שנשאה מטילי זהב כדי לסייע ללוחמים הבדואים שתמכו בלורנס איש ערב בקרבות בין הבריטים לבין הטורקים העות'מאנים (שליטי המזרח התיכון ששלטו  במשך 500 שנה עד למלחמת העולם הראשונה). הייתה לנו רק בעיה מרכזית אחת: בים סוף שבאזורינו, לא הייתה בנמצא ספינה אחת שיכולה להתאים להגדרות שלנו.

היינו זקוקים נואשות לספינה טרופה ומהר.

לבסוף, נפגשנו עם כמה דייגים בדואים שסיפרו לנו כי במפרץ סואץ, בערך שעה שייט מראס מוחמד, נמצאת מה שהם חשבו שיתכן וזו ספינה טבועה. לדברי אחד הדייגים מדובר היה באתר עם כמות גדולה של דגים, ולדבריו, ביום עם שמש מעל, בים רגוע ושקט, אפשר גם להבחין בצל גדול ויוצא דופן בבסיס שונית שאב מחמוד.

השונית שהזכירו הדייגים הייתה קילומטרים מחוף סיני. ניסינו כמיטב יכולתנו לקבל מיקום מדוייק לספינה הטבועה, אבל, התיאור הטוב ביותר שיכולנו לקבל היה "סעו מעבר לפינה בראס מוחמד, צאו מערבה לכיוון השמש השוקעת, עישנו 2 סיגריות, ומרחוק, תראו גלים נשברים על שונית  (שאב מחמוד). הולכים לקצה הדרום מערבי של השונית, הגעתם עגנו,  ומתחתיכם, אתם אמורים למצוא את הספינה". יופי. מה עכשיו?

 

היינו סקפטיים, אבל מה היה לנו להפסיד, חוץ מזמן ודלק. מצד שני, זה אמור היה להיות יום מעניין של חקר אזור שונית אלמוגים חדש, ואם אכן נצליח, זו תהיה סנסציה.

למחרת, יצאנו לדרך דרומה. כשעקפנו את ראס מוחמד, ביקשתי מאחד מהצוות שתי סיגריות. אין ספק, אחרי הסיגריה השנייה, כשאני מסתכל לכיוון השמש השוקעת, יכולתי להבחין בגלים נשברים בשונית אלמוגים הרחק מהחוף. זה הוא , כנראה שהגענו, התארגנו במהירות לצלילה  מעל האתר.

וברגע שירדתי למים, ראיתי ספינה גדולה הפוכה מונחת על הקרקעית, מכוסה בלהקות דגים גדולים וקטנים. בינגו.

 שנה לאחר הצלילה הראשונה, צוות של ה- BBC הגיע לצלם סרט דוקומנטרי על הספינה וההיסטוריה שלה. 

 ביקור ראשון למצרים. ביקור בקהיר, בהורגדה ובספאגה
הסכם השלום בין מצרים לישראל נחתם בשנת 1979. הפעם הראשונה שמדינה ערבית חתמה על הסכם שלום עם ישראל. ההסכם כלל נסיגה ישראלית בשלבים מסיני. במילים אחרות, היו לנו לפחות שלוש שנות פעילות נוספות, אבל לאחר מכן, העתיד היה מאוד לא ברור.

שר התיירות הישראלי אברהם שריר עם שר התיירות המצרי

לאחד מלקוחותינו, איש עסקים מדרום אפריקה, היו קשרים בענף התיירות המצרית, והוא הציע שנטוס יחד להיפגש איתם בקהיר כדי לדון באפשרויות לשיתוף פעולה לאחר הנסיגה מסיני.
בזמנו לא היו טיסות ישירות מישראל למצרים, ואזרחי ישראל עדיין לא הורשו להיכנס למצרים. באמצעות הדרכון האמריקאי שלי, טסתי לאתונה ולאחר מכן לקהיר כדי לפגוש את החבר. הוא קבע יומיים של פגישות עם שותפים פוטנציאליים ופקידי ממשל, כולל שרים. המעמד עבורי היה מרגש להגיע לקהיר, אחרי שנים של מלחמות ולהיות בין הראשונים שזכינו לראות ולהנות מפירות של תהליך השלום. 

מצגת ב- Mena House

הצעתי למשלחת הישראלית להכין מצגת שקופיות על תיירות הצלילה לסיני והם הסכימו, אבל היו צריכים את אישור השר המצרי. לשמחתי הוא הסכים ומיד התחלתי להכין את המצגת. התכנון היה להדגיש שתי נקודות: ראשית, שתיירות צלילה יכולה להיות עמוד השדרה של תעשיית תיירות רווחית בסיני תחת הממשל המצרי. שנית, שהמערכת האקולוגית של סיני מעל ומתחת למים תשמר. צריך לזכור שהממשל הישראלי אכף חוקים מחמירים נגד פגיעה בשוניות האלמוגים, כולל דיג באזורים המיועדים לתיירות, איסור מוחלט לאיסוף קונכיות או אלמוגים, איסור להזרמת מזהמים לים סוף או לאזורי החוף.

היה לי מאוד חשוב להדגיש ולהטמיע את הכיוון הזה כבר בהתחלה בתקווה שהמהלך יאומץ גם על ידי הצד השני.
חיפשתי את משפט הפתיחה כדי למשוך את תשומת לבם של המשתתפים שאינם צוללים, לשמור אותם מרותקים, ולגלות להם את עולם הים והטבע וההשלכות בפיתוח עולם תיירותי חדש.

התלבטתי לגבי הפתיח ולאחר מחשבה, מצאתי את הכותרת: "תיירים ישלמו הרבה כסף כדי לצלול עם כרישים"…
עם פתיח הכרישים, התחלתי את מצגת השקופיות, מההר הגבוה, מנזר סנטה קטרינה, חופי ים סוף, עולם הצלילה, ולמה ים סוף נחשב לאחד מיעדי הצלילה המובילים בעולם. אם לשפוט לפי מחיאות הכפיים והשאלות לאחר המצגת, מדובר היה בהצלחה.

בתום המצגת ביקשו אנשי משרד התיירות המצרי להיפגש איתי למחרת כדי לדון באפשרות להמשיך לנהל את מועדון הצלילה לאחר הנסיגה הישראלית. עד היום יש לי את החוזה, שקלתי את זה ברצינות, אבל החלטתי שישראל היא הבית ושם אני רוצה לגדל את הילדים שלנו, וסירבתי בכבוד.

1981 צלילות ראשונות בשוניות  אבו נוחאס, האי שדואן.
התקופה לקראת הפינוי  היתה תקופה קשה עבורי. עדיין היה לי רצון להמשך פעילות צלילה בים סוף, בתקווה שהסכם השלום יאפשר לנו לבקר ולצלול לאורך חופי ים סוף משני צידי מפרץ סואץ ודרומה עד לגבול סודן. בכל זאת, היו שם מאות קילומטרים של שוניות בתוליות שלא צללו בהן ולא נותר לי אלא לחפש דרכים להגיע לצד השני של מפרץ סואץ.

לקראת סוף 1981 צצה הזדמנות: הסקיפר של אחת מספינות הצוללים הנושאת דגל זר הציע לנו "להתגנב" משארם לצד המצרי. לשנינו היו דרכונים אמריקאים, אז חשבנו שברגע שנצא מתחום השיפוט של חיל הים הישראלי נוכל לצלול ולחקור את החוף המצרי כתיירים אמריקאים על יאכטה בדגל אמריקאי.

האי שדואן

יצאנו ערב אחד לכיוון דרום ומעבר לקו הפטרול של הדבורים שינינו מסלול מערבה לכיוון האי שדואן. 
עם אופטימיות באוויר, חשבנו שנוכל לצלול סביב השוניות של האי הבלתי מיושב. כשהתקרבנו אל צידו המערבי, תנאי הים לא היו טובים לצלילה. אבל ברגע שהגענו לצד הצפון מזרחי, מצאנו מחסה ליד שתי ספינות שנתקעו על שונית ממש ממזרח לאי.

מאוחר יותר למדנו את שמה של השונית הזו, אבו נוחאס.

אבו נוחאס – בית קברות לספינות טרופות

זה היה בית קברות של ספינות טבועות, לפחות על ארבעה מהן הצלחנו לצלול. צללנו מספר צלילות על ה- Carnatic הטבועה וכאשר תנאי הים החמירו, הלכנו לתפוס מחסה, מצאנו מעגן בטוח בדיוק במקום שבו הפעילו המצרים את אחת ממערכות המכם הרוסי. אותו  יחידת מכם שיחידת הקומנדו הישראלית פשטה על הבסיס פירקה והעבירה את המכם לישראל.

 זמן לעזוב.
מועד הנסיגה של ישראל מסיני באפריל 1982 התקרב. המצרים הקימו חברה ממשלתית לרכישת כל תשתיות התיירות הישראליות שכללו שלושה מרכזי צלילה, צוללי ים סוף, אקוומרין ו-Lucky Divers. ממשלת ישראל באמצעות ועדה צבאית ניהלה את המשא ומתן למכירת הנכסים, המצרים לא התווכחו ונראה שהם פשוט רצו אותנו בחוץ בהקדם האפשרי. 

עזבנו את סיני באפריל 1982 בראש מורם. באופן אישי תמכתי בתהליך השלום ועשיתי כל מה שיכולתי לעשות כדי שהוא יצליח.

הסכם השלום מחזיק מעמד למעלה מ-40 שנה. זה כשלעצמו עשה את זה כדאי, גם אם זה פגע בחיים האישיים והמקצועיים שלי. יצאתי עם תחושת הישג וגאווה.

בראיה ההיסטורית, אפשר לסכם שקומץ של יזמים ישראלים חרוצים, בתמיכת ממשלת ישראל, הצליחו להפוך שדה קרב נצחי  שבו נערכו קרבות לאתר תיירות מבוקש.  על הדרך גם הצלחנו לייצר חוקים שיאכפו את ההגנה על היופי הייחודי מעל ומתחת למים. 

הורדת הדגל בפינוי

 

מורידים את הדגל ועוזבים 

מנקודת הראיה של מי שעסקו ב״עסקי הצלילה״ חשנו גאווה גדולה: מבסיס ביתי זעיר של הדרכת צוללים בים תיכון ובאילת, הצליחה קבוצת צוללים קטנה לפתח בסיס איתן לתעשיית הצלילה הישראלית. הקבוצות שהגיעו מכל העולם, מאמרים שנכתבו במגזינים מובילים, סרטים שהופקו בים סוף – כל אלה  היוו עבורנו מקור גדול לגאווה ועד היום, אני וחברי, נושאים את תחושת הגאווה הגדולה שהיינו חלק בלתי נפרד ממהלך הסטורי.

תודה רבה ל I-Dive Magazine על המאמר המקורי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *