כשחזרתי ממשלחת התיירות הישראלית במצרים, הייתה לי פגישה עם שגריר ארצות הברית בישראל סם לואיס ז"ל שעזר בקביעת הפגישות בקהיר. סם היה מאוד סקרן לגבי איך עבר המפגש.
התרגשתי לחלוק את החוויות שחוויתי שם. סיפרתי לו גם על המפגש עם איימן טאהר (מבכירי הצוללים המצריים) ושהבטחתי לו לנסות להשיג עבורו אישור לבקר באופירה כנציג של קהילת הצלילה המצרית. סם הקשיב מרותק, ואמר שהוא יבצע כמה שיחות טלפון ויראה מה אפשר לעשות.
חלקתי את הרעיונות שלי עם חברי לטיול בקהיר אלוף (במיל') שאול גבעולי ז"ל, יו"ר התאחדות הצלילה הישראלית. שאול חשב שביקור בשארם של חבר בולט בקהילת הצלילה המצרית הוא רעיון מצוין והבטיח לתמוך, אפילו לעזור בקידום ההזמנה.
כמה שבועות לאחר מכן להפתעתי, קיבלתי טלפון ממשרד החוץ הישראלי בנוגע למסלול שהצעתי ולתוכניות לביקורו של איימן. בעצם ראיתי בזה ביקור לא רשמי, צולל לצולל, כמו דיפלומטיית הפינג פונג שיזם קיסינג'ר, שאותת על התקרבות בין אמריקה לסין.
במקום "פינג פונג דיפלומטיה" זה יהיה "דיפלומטית צלילה" המבוססת על ידידותי החדשה עם איימן.
הצעתי להזמין כמה מהצוללנים המובילים של קהילת הצלילה הישראלית וכמובן להזמין את השגריר לואיס, שהיה כל כך מעורב בתהליך השלום והיה חסיד של המשך פעילות הצלילה בסיני ושימור שוניות ים סוף היפהפיות.
הודעתי לאיימן על החדשות הטובות ועל הצורך לקבל אישור מהצד שלו, מה שהתברר כמשימה קשה.
לא כל כך קל לאזרחים מצרים לקבל אישורי נסיעה לישראל. זה היה אז ועודנו היום, 40 שנה אחרי,
הוא שיתף אותי בתסכולים ובאתגרים שלו בקבלת אישור הנסיעה לישראל. שוב פניתי לעזרתו של השגריר האמריקני, ששוחח עם מקבילו בקהיר, ולבסוף, הם הצליחו, ואיימן קיבל את אשרת הביקור שלו בישראל בליווי איש צוות של שגרירות ארה"ב בקהיר.
באותה עת הייתה נקודת גבול זמנית ממש מערבית לראס מוחמד, גבול זמני שהוקם כחלק מהנסיגה הישראלית הדרגתית מסיני. התכנון היה שאיימן יגיע לצד המצרי של הגבול הזמני הזה, ואני אחכה לאסוף אותו בצד הישראלי. כמובן שהאזור כולו היה בשליטה צבאית, ולכן גם כל זה היה צריך להיות מתואם עם הצבא משני הצדדים.
איכשהו, גרמנו לדברים לקרות וביום המתוכנן, חיכיתי בדאגה בג'יפ שלי בצד הישראלי ואחרי כמה דקות של בירוקרטיה, מחסום המחסום הונף ואיימן והמלווה שלו בשגרירות צעדו עם ציוד צלילה ומזוודה ביד. התחבקנו כמו חברי ילדות והוא עלה לג'יפ שלי והתחיל עידן דיפלומטיית הצלילה בין מצרים לישראל.
זמן קצר לאחר ביקורו של איימן בשארם והולדת דיפלומטית הצלילה, פרופסור יוג'יני קלארק ז"ל אמרה לי שבזמן שהותה בקהיר היא נתנה הרצאה בהשתתפות גמאל סאדאת, צוללן נלהב שהיה במקרה גם בנו של נשיא המדינה אנואר סאדאת. גמאל כל כך התרשם מג'ני שסיפר לאביו עליה, והנשיא הזמין את ג'ני לארמון הנשיאות לפגישה לא רשמית.
ג'ני הייתה בעלת קושר ביטוי מעולה, במיוחד בנושאים שהתלהבה מהם, בראש ובראשונה היא התלהבה מהים, במיוחד הים האדום, שם עשתה את לימודי הדוקטורט שלה אצל האיכתיולוג (חוקר דגים) המצרי פרופסור חמיד גוהר בשנת 1950. ג'ני התגוררה בהורגדה במשך שנה ולמדה לדבר ערבית.
התשוקות העיקריות שלה במשך למעלה מחצי מאה היו המחקר על כרישים והשימור הטבע הימי.
ג'ני הצליחה להרשים את סאדאת בסיפוריה על הצלילה מסיני והיופי הייחודי שלו והיא הייתה כל כך משכנעת שלמעשה, שהנשיא הציע לארגן משלחת של מדענים מצריים ופקידי ממשל אחראיים שילוו את ג'ני בשובה לשארם, כדי לראות להם בעצמה על מה היא מדברת,
ג'ני אמרה לנשיא שהיא תעשה כמיטב יכולתה להצטרף למשלחת כזו ותנסה לגרום לדברים לקרות בצד הישראלי. ג'ני התקשרה אלי מקהיר באותו לילה נרגשת, ועדכנה על כל מה שהתרחש ועל הצעת הנשיא סאדאת לשלוח משלחת ברכב משלו לשארם.
היא הציעה שאדבר עם הצד הישראלי כדי לעזור לארגן פגישה בשארם בין מדענים ואנשי איכות הסביבה. יצרתי קשר עם אלוף במיל' יוחאי בן נון, לשעבר מפקד חיל הים הישראלי, גיבור מלחמת העצמאות שהטביע באופן אישי את ספינת הדגל של הצי המצרי אמיר פארוק. יוחאי היה כעת מנהל אחד ממרכזי המחקר האוקיאנוגרפיים הגדולים בישראל שבסיסו בחיפה, והוא כל כולו היה בעד שיתוף פעולה עם הפרויקט והסכים מיד לשלוח את אחד מהמדענים המובילים שלו להצטרף לקבוצה.
חלפו כמה ימים וקיבלתי הודעה שהשיירה של המשלחת המצרית בדרך לשארם. הקבוצה המצרית בליווי פרופסור יוג'יני קלארק הייתה מורכבת מ-5 מדענים מצריים מובילים ונציגי ממשלה.
זה היה ממש לפני רדת הלילה כשהמשלחת המצרית הגיעה למוצב הגבול בקצה הדרומי מאוד של סיני.
קיבלתי אותם בברכה ברגע שהם חצו את מחסום הגבול המאולתר. זה היה מפגש מרגש מאוד עבורנו ואחד שעשוי להתגלות כחשוב מאוד בעתיד.
צוות צילום של CBS בראשות הכתב המפורסם בוב סיימון היה בשארם באותו זמן וסיקר היבטים שונים של הסכם השלום בסיני המתגבש. בוב היה ראש לשכת חדשות CBS בישראל והיה אחד מתלמידי הצלילה שלי.
סיפרתי לו על ביקורו של המצרי, מתוך כוונה ליצור עניין ציבורי בגורלה ועתידה של צלילה בים סוף לאחר הנסיגה הישראלית.
הוחלט שג'ני תצרף את צוות הנשיונל ג'יאוגרפיק שלה עם דייוויד ואן דובילט כדי לעבוד על סיפור ה"כריש" עבור המגזין ובוב סיימון התכוון לחבר את הביקור של המצרי וגם את סיפור ה"כריש" לכתבה מרתקת עבור CBS.
לינק לכתבה כאן
ליוויתי את המשלחת בביקורים בכמה מאתרי הצלילה הפופולריים יותר כמו ראס מוחמד ומיצרי טיראן, ובדיונים עם המדענים ואנשי איכות הסביבה הישראלים.
היה לנו חשוב ביותר להטביע בהם את הצורך בשימור והגנה על אוצרות הטבע של האזור מעל ומתחת למים.
למחרת ערכתי להם סיור בראס מוחמד, שהייתה שמורת הטבע הימית הראשונה של סיני כבר כ10 שנים. הם ראו ממקור ראשון את הצוללנים המבקרים נכנסים למים, דיברו איתם ולמדו באופן אובייקטיבי מהתיירים שהם מצביעים על ראס מוחמד כעל אתר הצלילה הטוב בעולם.
הם לא ידעו שהאישה הקטנה בצמות לידנו, פרופסור יוג'יני קלארק, כתבה את אותו הדבר.
ההודעה בסיפור השער שלה בספטמבר 1975 לנשיונל ג'יאוגרפיק "אם היה לי רק מקום אחד לצלול בו עד סוף חיי, זה היה ראס מוחמד". זכינו שפרופסור יוג'יני קלארק הייתה שם איתנו באותו יום.
שוב, דיפלומטיית הצלילה פעלה, ואני חושב שביקורו של צוות המדענים המצרי הראשון שדרך בסיני מזה 15 שנה, גרם לכך שהנשיא סאדאת הכריז על כוונתו להפוך את שמורת הטבע של ראס מוחמד לראשונה שתוכרז במצרים כשהאזור יחזור לשלטון המצרים.
המשימה הושלמה.
- תמונת השער צולמה על ידי David Doubilet ממגזין נשיונל גאוגרפיק