Categories
Uncategorized

מהי אופירה בשבילי

מהי אופירה בשבילי :

אופירה, זיכרון ילדות בלתי נגמר.

כאן הכל התחיל:

שזה בערך כאן:

ברשותכם, אתחיל מהסוף להתחלה,

השנה, שנת 2022 יצאתי למסע לתיעוד ההתיישבות, אופירה.

(עוד לא תמו כל פלאי המקום הקסום שלנו, כי יש עוד דרך)

בימים אילו אנו מקימים את האתר בשביל לזכור, להזכיר, להתאחד עם כל הזיכרונות של כל אחד מאיתנו ובשביל כולנו.

בואו נרד לשורש העניין:

באפריל 2022,  40 שנה לפינוי, חזרנו לאופירה, 150 איש ,כדי להיזכר  בנופים המשכרים,  כשכרון חושים, בחוויות, בזמנים שהיינו צעירים , במראות שלא משו מאיתנו , לנער את אבק הזיכרונות שהיו לנו כאירוע מכונן.

עם הילדים שלנו, להעביר לדורות הבאים:

את מסלול הנסיעה ארגנתי עם עוד מספר אנשי מקצוע מנוסים מאד מהתחום של סיני ובתיירות בפרט.

זה לא היה עוד טיול מאורגן, זה היה טיול שורשים, טיול שלנו.

חזרנו לאופירה, שארם אל שייח,עם צוות טלוויזיה כדי לתעד את אותם רגעי החוויה, לתעד את האירוע הכל כך מרגש הזה!

לא לפני שהנצחנו את האירוע במפגש מושקע,(למרות כל ההכנות ,נבצר ממני להגיע עקב מחלת הקורונה) אבל על הטיול לא וויתרתי.

שבועיים לאחר המפגש, ארזנו את המזוודות וחזרנו בחזרה, לעיר ילדותנו.

עם השכנים שלי, עם החברים החברות שלי, אין מילה, אין משפט שניתן יהיה לתאר את החוויה הזו.

המקום הזה בלב שלנו": בפעם הראשונה אחרי 40 שנה – הישראלים שחזרו לשארם א-שייח', המקום שפעם היה הבית שלהם"

אל בית הספר שלנו

בית ספר אופירה

זו כותרת הכתבה, להלן הכתבה המצולמת והכתובה.

במהלך ההתארגנות לנסיעה לאופירה, 40 שנה לפינוי, נחשפתי לכל כך הרבה פרטים, אינפורמציות ,סיפורים, שעד היום מנסה לקבץ אותם לאוסף תיעודי נדיר.

כמו סירטון הפינוי

כמו מכתב פרידה מחן טוב:

מרכז קהילתי אופירה, דף מידע 108 (אחרון), עורכת שוש חן-טוב 26.03.1982 (פחות מ-30 ימים לפינוי)

דבר יו"ר ועד התושבים – יעקב בר-לוי

הרגע הנורא אשר כה קיווינו כי לא יגיע, אכן הגיע. אנו עומדים ומביטים סביבנו, אל בתינו, אל המקום שכה אהבנו ואיננו מאמינים כי הכל נגמר. איננו יכולים לעלות על דעתנו מצב בו אנו נוסעים מכאן עם כרטיס לכיוון אחד, ואיננו חוזרים אל בתינו, אל אופירה שלנו.

קשה לתאר ולהבין את המתרחש סביבנו. אנחנו "המשוגעים" לארץ לא ארץ בסוף העולם, אנחנו, שהתחלנו מההתחלה בארץ לא נודעת, ושילבנו את הדברים היפים של החברה המודרנית עם הוד המדבר והים, אנחנו שבנינו ויצרנו לא רק למען עצמנו, אלא גם למען הכלל בארץ ובעולם, אנחנו אל שמאולצים לוותר על כל אלה, ולפנות את המקום שאהבנו, את ביתינו, את כל אשר בנינו ופיתחנו.

לא רק שאנו מפנים, אנו גם מוסרים את כל פרי עמלינו לאלו הבאים אחרינו כדבר המובן מאליו, כאילו לא היה יציר כפינו, כאילו לא הושקעה בו נשמתנו כלל. וכאילו לא די בכל אלה הרי שממחר נוכרים נהיה, אם בכלל, כאן בבתינו שלנו.

אנו זועקים כנגד שלום העוקר אנשים מבתיהם, אבל יחד עם הכאב, אנו מבינים כי הננו הקורבן לכמיהתה של ישראל למצב של הפסקת לוחמה ויחסים נורמליים עם שכנותיה.

כאן במדבר היפה הזה, במים הכחולים בינות לאלמוגים ולדגים אנו משאירים חלק נכבד מחיינו. מאידך, כל אשר למדנו וחווינו כאן, במקום הזה, נשאר עמנו וילך אתנו עד סוף חיינו. מטען זה הוא שייתן לנו הכח להתחיל מבראשית, להתחיל בחיים חדשים ולהמשיך ליצור ולתרום למען עצמנו ולמען החברה כולה במקומות אחרים.

אנו יוצאים מכאן בזקיפות קומה על כי הצלחנו לעמוד במשימה הבלתי אפשרית כמעט, לשמור על כבודנו כבני אדם לנוכח טירוף המערכות אשר מתחולל סביבנו במשך שלוש וחצי השנים האחרונות מאז החלטת הכנסת הקובעת כי ישראל מוכנה לפנות ישובים כתמורה לסיכוי לשלום. אנו יוצאים מכאן עם הרגשת גאווה כי הצלחנו להמשיך ולקיים חיי קהילה תוך פעילות תרבותית, חברתית, וחינוכית היכולים לשמש מופת, וכל זאת לנוכח הקשיים והאילוצים שנערמו סביבנו.

אנו אומרים עתה שלום. מי ייתן וקורבננו האישי והמחיר הגבוה אותו משלמת מדינתנו – לא יהיה לשווא.

נאחל לכולנו הצלחה במקומותינו החדשים.

                                            בברכת הצלחה,

                                             יעקב בר-לוי

                                            יו"ר ועד התושבים

ניסינו אף לשחזר:

לפני כן הייתה גם כתבה, שבה ניסינו קבוצה קטנה של אנשים לתמצת,מה היה לנו, מצורפת כאן

מעבר לכל הפירסום והכתבות, נשאר לב, לב אחד שהוא לפרקים שם, באופירה.

זה מה שכתבתי לאחר שובי (בפייסבוק)

כל מי שמכיר אותי, יודע שאני יודעת לכתוב בול לבטן הרכה.

כעת, עכשיו אחרי שהכל נרגע קצת…

אני יושבת אל מול המסך על המקלדת ו..אין לי מושג מה לכתוב, כיצד להעביר את מה שעברתי ,את מה שעברנו יחד.

אילו משפטים, איזה מילים אוכל לבחור כדי לתאר את המסע הזה, החוויה הזו של הנסיעה חזרה לעיר שהייתה שלנו, אופירה, אל הדבה, שארם אל שייח.

כיצד אוכל להסביר את הפיצוץ בלב כשראיתי את ההריסות של בית הספר שלנו, שנהרס יומיים לפני הגעתנו?

איך אפשר לתאר כאב,התרגשות,דמעות?

איך אוכל להסביר את התחושה שעברה לכולנו ,אחרי הביקור בעיר אופירה, את אווירת השבת, יום השישי, הצלחת הקידוש באדמת ארץ מצרים, שאם לא היה את עופר ברקן שנתן בקשיש למצרי,לא היה לנו יין תירוש לקידוש מושלם.

כמה מרגש לשמוע את כולנו, פה אחד שרים את…יום השישי ומברכים, אווירת קודש שאי אפשר להעביר במילים ולא בתמונות ואף לא בוידאו.

אני מנסה לעכל, קוראת את כל הפוסטים שכתבו חברותיי למסע הזה, שלנו.

שבו,

חזרנו אל גן עדן הפרטי הבתולי שהיה לנו, פיסת האלוהים הקטנה שהייתה כל כך שלנו, כעת, פיסתם של אחרים.

אבל לרגע, רק לרגע חזרנו למחוזות ילדותנו המופלאה.

בכינו(בעיקר) מהתרגשות,,,,

צחקנו המון המון

שרנו בצרחות, כפי שנהגנו לעשות כשהיינו ילדים קטנים,

גם קיטרנו לא מעט, אבל, בעיקר התרגשנו.

חזרנו חזרה בזמן עם האנשים היקרים האהובים כל כך.

אנשים כתבו לי הן בפרטי והן בציבורי שהגשמתי להם חלום,

הם לא הבינו, שהם הגשימו את החלום שלי,

אני כל כך רציתי שלרגע אחד, אוכל לקחת את ילדי לבית שלי (הבת שלי ליהי לוי שברור שאזכיר את שמה, שהבריזה לי עם קורונה ברגע האחרון) לדבר עם הבת של החברה שלי אודליה גלנוס איטח, שהבן שלי אוהד סייפר יכיר את אליסף פרץ, הבן של המורה שלי, מרים פרץ, שיצחק עם הילדים של השכנים שלי, הגשמתי את החלום הזה.

מסע מטלטל, לי אישית היה מרגש בעיקר לנוכח הערכה של כל הנוסעים עימי.

אולי אני הוצאתי את כולכם, אבל, לולא האנשים המופלאים שהעצימו את הטיול, ההצלחה העצומה לא הייתה!

הצלחתי לשמור על קור רוח לאורך כל המסע,

עד אשר הגיעו ההודעות שנשלחו לי הטלפונים המסרונים וכו'

כבר לא יכולתי להשאר עם העיניים יבשות…

אני כבר כמה ימים עם עיניים אדומות, רגשתם אותי ותודה לכם על כך.

תודה ענקית לבנות שהיו לצידי:מיטל טרבלסי, שרון כהן ולעוד כמה מחוסרות פייסבוק שנתנו לי גב ולא נתנו לשום דבר שלא לתקתק כמו שצריך. אתי אמוס חאוזי, אוהבתותכם, לדודותיי רחל גרינברג אמא של משה כחלון, הדודה האהובה שלי.

למשפחה שלי, הבן שלי אוהד סייפר ומאי פרסיאדו  שהעצימו לי את הטיול ועזרו כל כך, בלעדיכם לא הייתי זוכה לטיול שכזה.

ולכל מי ששכחתי. תודה על העצמת החוויה.

יצאנו לפני 40 שנה מאופירה, אבל, לעולם לא יכלו להוציא את אופירה מאיתנו.

בית ספר אופירה אז והיום

שארם אז והיום

במהלך השנים ליקטתי בפינצטה, אחד ועוד אחד עד שכיום אנו מונים כ4 קבוצות וואצפ על כל גווניו, מהבוגרים עד לילדי אופירה, ממרשל ועד לאנשי הצבא.

כולם כאחד היו אנשי אופירה.

מכל הזיכרונות הללו ויותר אנו נהנים לחזור אליהם כל שנה בחוה"מ ,תקופת הפינוי, כל פעם במקום אחר, נפגשים, נזכרים, ונהנים.

במהלך השנים:

נחזור לאופירה

 אני הייתי ילדה כבת 13 ,בפינוי,

הייתי בכיתה האחרונה שסיימה את הלימודים בבית הספר אופירה.

אבי, צורי, שירת בחיל הים,

נופי ילדותי היו מאזור חיל הים, מהסטי"לים ,מהמרסה (מאחורי חיל הים), חוף נעמה, ראס מוחמד, ראס אום סיד והשאר חקוקים בזיכרוני וישארו שם לעד.

צלילות, בית ספר ובו חברים טובים, חברי ילדות (שרובם נשארו בקשר הדוק) תחרויות, הצגות

מונגרובים, טיול שנתיים.

כולל סנטה קטרינה בכל שנה להביא את ספר התורה לכיתה ב' ועימו עטיפה סרוגה.

תחפושות

חוף הדיפלומטים

חיים שלמים עד שבאפריל 82 נארזו

אז, כפי שכתב עמוס אטינגר בשירו על שארם

"שארם אל שיח חזרנו אליך שנית,

את בליבנו ,ליבנו תמיד."

אפשר להוציא אותנו מאופירה,

אבל (וזה האבל הגדול)

אי אפשר להוציא את אופירה מאיתנו.

Categories
Uncategorized

אופירה שלנו – סיפור ההתיישבות

אופירה שלנו – ישוב ישראלי שהוקם בדרום חצי האי סיני כשתחילת ההתיישבות היתה ב1969 ונמשכה עד הפינוי ב1982.

בתחילה האיזור כולו היה לא מיושב כמעט לחלוטין והטבע והחופים בלטו בעוצמתם.

שארם אל מויה 1956
ראש קנדי לפני הקמת הכביש

אופירה נבנתה על מצוק "ראס אום סיד" והשקיפה על מפרץ "שארם אל מויה" שנקרא גם מפרץ שלמה. תמונות נוספות של אופירה מצורפות בדף התמונות. עוד על ההקמה בתמונות של שיכון ובינוי

אופירה – הבניה על המצוק ומפרץ שלמה – צילם הווארד רוזנשטיין
מתחם הבניינים והאשקוביתים לפני האיכלוס
אופירה ארכיון משה מרלן לוין באדיבות הספריה הלאומית

בסביבת אופירה הוקם איזור תעשיה, הוקמו בסיסי צה"ל ושדה תעופה.

מפרץ שלמה ואיזור התעשיה
איזור התעשיה, הספרייה הלאומית, באדיבות ארכיון דן הדני
מבט מהבניינים לכיוון איזור התעשיה

באופירה גרו כמה מאות משפחות שעבדו במקום או שירתו בבסיסים הצמודים.

וב1971 נסלל הכביש מאילת לאופירה.

סלילת הכביש לאופירה צלם בוריס כרמי,הספריה הלאומית

במפרץ נעמה נבנתה טיילת לרווחת המבקרים, נבנו מלונות, בית ספר שדה, מועדון צלילה ועסקים נוספים.

מפרץ נעמה – צילם – הווארד רוזנשטיין
מועדון הצלילה ומלון מרינה צילם הווארד רוזנשטיין
בית ספר שדה נעמה צילום רן ארדה באדיבות ישראל גודוביץ

בשנת 1974 הוקם בית הספר אופירה והילדים בחלקם הלכו לבית הספר יחפים. הכיתות היו קטנות ובחלקם למדו תלמידים משתי שכבות גיל כאשר כל שולחן היווה כיתה.

בית ספר אופירה
חגים בבית הספר
בבית הספר

ב20 באוקטובר 1979,  ירדו גשמים עזים כמעט ללא הפסק באזור חוף אופירה ונעמה.  הגשמים העזים גרמו לשיטפונות עזים שגרמו להרס רב ואף למותם של אנשים.

אופירה – השיטפון צילם הווארד רוזנשטיין

בשנת 1979 נחתם הסכם שלום עם מצרים וכחלק מההסכם חצי האי סיני יוחזר למצרים וב1981 נערכה במקום פגישת פסגה בנוכחות נשיא מצרים וראש ממשלת ישראל.

מפגש פסגה בגין וסאדאת באופירה 1981
פסגת שארם – ידיעות אחרונות

במהלך פסח 1982 עזבו התושבים את אופירה כשהם משאירים מאחוריהם את הישוב,  את בתי המגורים בשלמותם אך לוקחים את החוויות והזכרונות איתם.

מספר כתבות נעשו על תחושות התושבים לפני הפינוי והם מצורפות כאן

הורדת הדגל בפינוי
יום הפינוי – צילום: ראובן קסטרו באדיבות "מעריב"

על אופירה ועל ההתישבות בסיני נכתבו ספרים רבים ושירי געגועים – חלקם מצורפים לדף הסרטונים באתר

ונסיים עם השיר שארם א שייח

מילים: עמוס אטינגר
לחן: רפי גבאי

גדול הוא הלילה ולך מחייך
חזרנו עם בוקר אל שארם א-שייח
עברנו בלילה, בים ובהר
ובאנו עם בוקר אל תוך המיצר

את שארם א-שייח, חזרנו אלייך שנית
את בליבנו, ליבנו תמיד

הים והמלח יראו את השיר
חזרנו אליכם, טיראן וסנפיר
אותם השמיים מעל לבבך
מיצר, ים ומים – את שארם א-שייח

את שארם א-שייח, חזרנו אלייך שנית
את בליבנו, ליבנו תמיד

עולה לו הבוקר בחוף אלמוגים
עוברות שוב במים ספינות דייגים
יורד לו הערב, מביא עוד חלום
מביא על המים תקווה לשלום

את שארם א-שייח, חזרנו אלייך שנית
את בליבנו, ליבנו תמיד

הוי, שארם א-שייח!

 

Categories
Uncategorized

שחר של תיירות צלילה בים סוף

בשנת 1970 הייתי עולה חדש בן 23 מאמריקה. זה לא הפריע לי להפגין חוצפה ישראלית ולפתוח את אחד מבתי הספר לצלילה הראשונים בישראל. מועדון הצלילה הים תיכוני בחוף סידני עלי, הרצליה.

 בערך בזמן שהתחלתי בפעילות, הסתיימה מלחמת ההתשה בסיני, וללא הסכם שלום באופק, ממשלת ישראל החליטה להקים כמה יישובים אזרחיים לאורך חוף ים סוף, דרומה מאילת. נואיבה, דהב ושארם א-שייח'.

הכל התחיל בסידני עלי 

גורמים ממשלתיים ישראלים פנו למועדון הצלילה שלנו כדי לשקול פתיחת "סניף" בכפר התיירות החדש "נביעות" בנווה המדבר של נואיבה. אני ושני השותפים שלי דאז, נתן ורדי ז"ל ויצחק קסטנבאום ז"ל, בעלי "שבא" היינו להוטים לקבל דריסת רגל בים סוף והזמנה שקיבלנו מהממשלה הייתה הצעה שלא יכולנו לסרב לה.

בשנת 1972 אספתי ציוד מהמועדון  – כולל מדחס – ויצאתי דרומה על מנת לפתוח את מועדון הצלילה החדש בכפר הנופש שהוקם כמושב עם תוכניות לחקלאות וכפר תיירות. במקום הסימפטי והרגוע התנהלה פעילות התיישבותית בסיסית ביותר שנוהלה על ידי קבוצה של צעירים ישראלים בשנות ה-20 לחייהם. הם סיפקו לכל דכפין חדרים פשוטים, נקיים ונוחים, בחוף ים סוף ומועדון הצלילה שלנו קיבל צריף קטן בחוף היפהפה הצמוד למושב.

נביעות, אחד ממועדוני הצלילה הראשוניים בסיני

בשלב זה, בבית הספר לצלילה בסידני עלי, שכבר היו לו סניפים ביפו ובקיסריה, למדו מאות שוחרי צלילה מדי שנה.  רק  מה? הייתה לנו בעיה רצינית לבצע את הצלילות העמוקות בגלל תנאי הצלילה הלא עקביים של הים התיכון, וכך עלה וצץ הרעיון שבסיס בים סוף יהיה הפתרון המושלם לשלבים האחרונים של קורס הצלילה. וכן, היו לנו גם תוכניות לקדם את תיירות הצלילה המקומית והבינלאומית לסיני. צריך לזכור שתקופה זו הייתה השחר של תיירות הצלילה, לא רק בישראל אלא בעולם כולו.

בפסח 1972, הצלחנו למלא את כפר הנופש בצוללים ולקיים סדר היסטורי ממש במקום בו הכל התחיל. לאחר פסח ארגנו מיד קבוצות של צוללים שיעשו את צלילות המים הפתוחים מהחופים הבתוליים של נווה המדבר, שם הסכנה הגדולה ביותר הייתה להידרס על ידי גמל נודד. במקביל קידמנו באופן פעיל את בסיס ים סוף החדש  לקהל הצלילה הרחב.

חופי סיני הפכו מהר מאוד מיקום אידיאלי לקורסי צלילה 

הצלילה במיקום החדש הייתה מושלמת לקורסיסטים שלנו ולצוללים מתחילים. השוניות היו רדודות, מתאימות גם לפעילות שנורקלינג, הכשרת צוללים וצלילה למתחילים והיתרון הגדול היה מקומות הלינה הצמודים למועדון הצלילה שיצרו חבילת חופשת צלילה מושלמת.

1972, הקבוצה הראשונה של צוללים אמריקאים
למדנו תוך כדי עבודה. באותן שנים, לא היו ספרים לקרוא, או כתבות מגזינים על איך לנהל מועדון צלילה, או בית ספר לצלילה ובטח שלא במקום כל כך מרוחק. חקרנו את הסביבה הקרובה לנואיבה, וחיפשנו את אתרי הצלילה הטובים ביותר. עד לנקודה זו, מעט מאוד היה ידוע על האזור.

 אחת מקבוצות הצוללים ראשונה שהגיעה לסאפרי צלילה בסיני

בסתיו 1972 הגיעה הקבוצה הזרה הראשונה של צוללים אמריקאים, שהשתתפו בספארי יבשתי מאילת דרומה לאורך חוף סיני עד שארם א-שייח'. כשבדרך עוצרים בישוב החדש די זהב לכמה צלילות. הספארי הסתיים בראס מוחמד, הדובדבן שבקצפת.

 לאחר 10 ימים של צלילות נהדרות, ראש הקבוצה אמר לי שלדעתו בדרום סיני יש את הצלילה הטובה בעולם, ושזה יהיה האינטרס שלנו להעביר את הפעילות שלנו לאזור שארם א-שייח'. הוא ידע על מה הוא מדבר והוא היה להוט להביא קבוצות נוספות בשנה שלאחר מכן. פעלתי לפי עצתו והעברתי את פעילותי לשארם בתחילת 1973.

1973 המעבר לשארם
שארם א-שייח', הייתה התחנה האחרונה בכביש החדש עם מעט מאוד תושבים, רובם אנשי צבא ששרתו בבסיסים באזור. בדואיים שעברו לאזור בחיפוש אחר עבודה וכמה עשרות ישראלים שעבדו עבור המינהל האזרחי, ובחבורה הקשוחה הזו נמנו גם קומץ יזמים כמוני, להוטים לפתוח עסק באזור. שארם תוכננה להפוך למרכז התיירות של חופי ים סוף. היישוב החדש אופירה רק התחיל את צעדיו הראשונים.

החלוץ שהפך קרון רכבת למועדון הצלילה בשארם

כשהגענו בתחילת 1973 לאזור, מקומות הלינה היו נוראיים. אחת הבעיות הייתה שאף אחד לא באמת ידע כמה זמן ישראל תמשיך לנהל את האזור, ואף אחד לא באמת רצה להשקיע כסף רציני בבניית מלון ראוי. כל מקום אירוח הוקם עם אפשרות להציב את החדרים על גב משאית ולשלוח אותה חזרה ארצה.

בשטח היה את מלון "משה" ב"דאונטאון" אופירה, חצי כוכב שהוקם במחנה הפועלים הנטוש. במפרץ נעמה הסמוך היה את מוטל קרוואן עם 30 קרוואנים קטנים, עדיין יושבים על גלגליהם מוכנים להיגרר בחזרה לאילת אם וכאשר האזור יחזור לריבונות מצרית. בסמוך היה גם מוטל מרינה שארם עם 30 בונגלוס מכוערים מפיברגלס. שום דבר לא יכול להיות פחות מתאים או מכוער עבור הסביבה המדברית, אבל זה מה שהיה.

הבונגלוס והקרוונים במפרץ נעמה 

קיבלנו קרקע על החוף במפרץ נעמה כדי להקים מועדון צלילה בצמוד למלון מרינה שארם שהוקם בקרון רכבת עץ ישן שנשפך על החוף. בשנה הראשונה לפעילות הרצפה שלנו הייתה חול ים. כן, חול וחול.

לאחר שהוקם ושופצר קרון העץ הישן, היינו צריכים "להשאיל" חשמל למדחס על ידי הפעלת קו חשמלי במתח גבוה מהגנרטורים של המלון, 100 מטר עד למרכז הצלילה. במסגרת ההצטיידות אף רכשנו ג'יפ מעודפי הצבא וגם צבענו אותו בכתום למקרה שאי פעם נתקע באיזה ואדי מדברי , כך שיהיה גלוי יותר לצוות החיפוש האווירי. השמשנו חסקה שיועדה ל 8-10 צוללים וציוד,  החסקה הייתה בעצם לא יותר מגלשן ענק עם מנוע חיצוני וכך, סוף סוף, היינו מוכנים לצאת ולצלול בשוניות הקרובות.

 כולנו היינו מוכנים למשימה, אבל, אז קיבלנו הנחיה מחיל הים הישראלי, שפעילות הצלילה מוגבלת למפרץ נעמה ושאסור לנו להוציא את האורחים מחוץ למפרץ. חשבתי שזו מגבלה מטורפת ובלתי אפשרית והייתי משוכנע שזה יהרוג את העסק עוד לפני שהוא התחיל. החלטנו לא להישמע להוראות חיל הים, לצאת לשטח ואם נצטרך להיעצר כדי להוכיח את ענייננו, נעשה זאת.

למחרת בבוקר, יצאנו לאחד מאתרי הצלילה הקרובים ממש מחוץ למפרץ נעמה, דבור של חיל הים הבחין בנו וציווה עלינו לחזור למפרץ. הגבתי בעברית הדלה שלי שממשלת ישראל רוצה לפתח עסק תיירותי בשארם ואם לא יאפשרו לנו להוציא את הצוללים מחוץ למפרץ, הם לא יגיעו.

מפקד הדבור אמר שקיבל את הפקודות אמר אתם חייבים לחזור. התעקשתי שאנחנו לא חוזרים ואם הם רוצים, הם יכולים לעצור אותנו. הוא התקשר למפקד בבסיס בשארם ואני מניח שאחרי שתיאר את הסיטואציה הרגישה המפקד הורה לו בחוכמה לתת לנו להמשיך בענייננו כשהוא מתחייב לטפל בזה אחר כך.
באותו ערב קיבלתי זימון לבסיס חיל הים, שם פגשתי את המפקד והצוות הבכיר וכן את נציגי הממשל האזרחי בסיני. הסברתי לקבוצה המכובדת שיש לי אורחים משפיעים שצללו איתי, שבאו לבדוק את הפוטנציאל הטמון באזור לתיירות צלילה ואם הם יהיו מרוצים מהאזור ומשיתוף הפעולה של השירותים המקומיים אזי אלפי צוללים יגיעו לשארם-  ואחרי הכל זה בדיוק מה שממשלת ישראל רצתה באותם ימים.

הנושא הועבר לירושלים ואחרי כמה ימים ההגבלה המטורפת הוסרה ואנו היינו חופשיים לצלול בכל אחד מאתרי הצלילה לאורך חופי סיני. ניצחון ענק לנו ולאחרים שתכננו ללכת בעקבותינו.

1973 מלחמת יום הכיפורים
אחרי ראש השנה, ורגע לפני יום כיפור עליתי צפונה לבקר את אשתי שרון. למחרת בבוקר פרצה המלחמה ולא יכולתי לחזור לשארם, כיוון שכבר הייתה תחת מתקפה מצרית. לשארם חזרתי בהזדמנות המוקדמת ביותר לאחר שהאזור נפתח מחדש לאזרחים. ואז התברר לי  שג'ומה, העובד הבדואי הנאמן, דאג כבר בבוקר המלחמה לאסוף את כל ציוד ההשכרה והעביר אותו לקרון, נעל את הדלתות הגדולות והכבדות והסתלק להרים שבהם גרו הוריו. התאחדנו רק כמה חודשים לאחר המלחמה ולקח קרוב לשנה עד שהעסקים חזרו לשגרה. 

אנטנות הטרופו שנפגעו מתקיפת המיגים

1974 המשלחת הראשונה של נשיונל ג'יאוגרפיק
הדבר הגדול ביותר שקרה שנה לאחר המלחמה היה לארגן ולהוביל משלחת של מגזין נשיונל ג'יאוגרפיק. החבר׳ה של המגזין המאוד יוקרתי הזה באו לעשות כתבה על הטבע והחיים התת ימיים בים סוף והשתמשו בשארם כבסיס יציאה. אני בטוח שהם היו בהלם  כשהגיעו אלינו לראשונה בקיץ 1974. חגגנו אז בדיוק שנת פעילות, שכללה בתוכה גם את המלחמה. תזכורת: "מועדון הצלילה" היה קרון רכבת פרימיטיבי מעץ, מדחס קטן, סירה קטנה וג'יפ מקרטע מעודפי הצבא…

צוות נשיונל ג'יאוגרפיק נוהל על ידי ד"ר יוג'יני קלארק ז"ל, אשר הייתה ידועה ברחבי העולם כ"גברת הכרישים", מובילה בתחום, סופרת ואחת הצוללות המכובדות והמפורסמות של אותה תקופה. צוות הצילום כלל את דיוויד ואן דובילט, צלמים צעירים במשימה הראשונה שלהם עבור נשיונל ג'יאוגרפיק. אני בטוח שדיוויד ואן היו מבוהלים מהרעיון לעלות עם כל ציוד הצילום היקר שלהם על חסקה, אבל הם הפגינו רוח ספורטיבית ואנחנו, דאגנו שהכל יהיה קשור היטב.

החבורה הנפלאה שהגיעה לשארם הגיעה לעבוד, ללמוד ולצלול בים סוף, ובכל זאת, בסופו של יום, אנחנו ב-Red Sea Divers  למדנו מהם הרבה יותר. הצילומים של הצוות הפכו  לכתבת השער הראשונה של דובילט לנשיונל ג'יאוגרפיק ותחילת הקריירה שלו כצלם במגזין היוקרתי. הוא המשיך משם, ובמהלך חצי המאה הקרובה הפך לצלם המפורסם ביותר במגזינים המובילים בעולם.

את השיעורים הראשונים בצילום תת ימי קיבלתי מדייוויד והוא היה גם זה העניק לי Nikonos II  בתור טיפ. העבודה איתו עוררה את התשוקה שלי לצלם מתחת למים ובסופו של דבר התניעה את הקריירה שלי בצילום תת-ימי.

בהמשך, עבדנו יחד על עוד 6 כתבות נוספות בים סוף ובכתבת שער שהופיעה בנובמבר 1993, הפלגנו כבר עם ספינת ה- Fantasea 2, להכנת כתבה רחבת היקף – מאילת בצפון ועד באב אל מנדב וג'יבוטי בדרום, מהלך שהוביל לעבודה משותפת גם באטול אלדאברה באוקיינוס ההודי שבאיי סיישל.

1975 צלילה בבאר, סנטה קתרינה
זמן קצר לאחר הסתלקותה של משלחת הנשיונל ג'יאוגרפיק, קיבלתי טלפון מהממשל: הם חיפשו צולל מתנדב שיעזור להם לחלץ משאבת מים שיצאה מכלל שימוש בבאר.
לא היו הרבה צוללים מקצועיים זמינים בשנת 1975 ואני התנדבתי לעזור להם. נדהמתי לגלות שהבאר נמצאת מחוץ למנזר סנטה קתרינה למרגלות הר סיני.
ביציאה לקראת המשימה ממרכז הצלילה, ציינתי בפני אחד האורחים שלנו משוויץ שאני עומד לצלול בבסיס הר סיני בגובה 1,500 מטר מעל פני הים והצולל השוויצרי, ירה אליי בחזרה: ׳רק ודאו שאתם צוללים לפי טבלאות הדקומפרסיה של "גבהים גבוהים". האמת, מעולם לא שמעתי על דבר כזה, ושאלתי אותו אם יש לו במקרה את הטבלאות המיוחדות האלה איתו? הוא חייך וענה "באתי לצלול בים סוף, לא בהרים״…

משימה קשה ומסוכנת שהייתי לא מאומן ומוכן אליה

ההרפתקה הזו בסנטה הייתה כנראה המסוכנת ביותר בקריירת הצלילה שלי. לא פשוט לרדת לתוך באר, או יותר נכון חור הדוק, עמוק וחשוך באדמה… לא היה לי מושג לגבי הסכנות הכרוכות בכך. בקושי שרדתי את הצלילה ההיא אחרי שנתקעתי בתוך הבאר, אבל לבסוף אחרי כמה דקות מסמרי שיער, הצלחתי לשחרר את המשאבה ולעלות אותה אל פני השטח. הוקל לי אך יחד עם זאת, מודע לעובדה שלקחתי על עצמי משימה  קשה ומסוכנת שהייתי לא מאומן ומוכן אליה.

משדרגים את החזון
בשנת 1975 הרחבתי את הפעילות והשירותים במועדון וצרפתי שני שותפים חדשים -יוסי כבשני, צולל וקצין מנוסה מחיל הים ומיכאל דניאל, איש עסקים תל אביבי. עם הצטרפותם לחברה, שינינו את השם ל׳צוללי ים סוף׳ – Red Sea Divers  – רכשנו 100 מכלי צלילה, קומפרסור חדש וענק, סירות צלילה חדשות ומתאימות לפעילות הצלילה של המועדון, בנינו מרכז צלילה וספורט ימי, מרווח וחדשני ממש מול המקום בו עמד קרון הרכבת. מקור לגאווה גדולה ולתחושת הישג לאחר ההתחלה הצנועה.

 המועדון החדש של צוללי ים סוף 1976

להיות בעסקי הצלילה ובמיקום כל כך יפה במשך זמן רב, אפשר לי להכיר הרבה אנשים מעניינים, אפילו מדהימים, וליצור חברויות לכל החיים. בראש הרשימה עמד סמואל וו. לואיס, שגריר ארה"ב בישראל בין השנים 1977-1985, תקופה סוערת אך היסטורית שהקיפה את כל תהליך השלום והסכם השלום בין ישראל למצרים. סם מילא תפקיד מרכזי בכינון השלום בין ישראל למצרים. "עושה שלום" אמיתי.

פסגה בשארם מדברים שלום יוני 1981

רגע שסם התמקם, הוזמנתי ללמד אותו צלילה בבריכת מעון השגריר בהרצליה. הוא קיבל את ההסמכה ובא לצלול איתנו בכל הזדמנות שהייתה לו במהלך כל תקופתו כשגריר בישראל וגם אחרי שעזב. נוצרה ידידות שתימשך לאורך 40 שנה.

בשנת 1977, מיד לאחר הגעתו של לואיס, עשה נשיא מצרים סאדאת את המחווה ההיסטורית לבוא לישראל ולהיפגש עם ראש ממשלת ישראל מנחם בגין ז"ל. ביקור סאדאת בישראל בשנת 1978, הניע אירועים שהובילו בסופו של דבר לישראל ב-1979- הסכם השלום של מצרים, נסיגת ישראל מסיני ב-1982 ואובדן  הבית והעסק שלנו בשארם א-שייח'.

תחילת הנסיגה
כחלק מנסיגה הדרגתית של ישראל, סיני פוצלה כמעט באמצע מצפון לדרום. בצפון, נווה המדבר של אל עריש על חוף הים התיכון. דרומה, קו הפרדה ישר שעבר ממש דרך ראס מוחמד בקצה הדרומי של סיני, וללא ספק אחד מאתרי הצלילה המפורסמים והטובים ביותר בים סוף. בקו הגבול הזמני היו אתרי הצלילה של ראס מוחמד ממש מעבר לגבול בצד המצרי ונאסר עלינו על ידי המצרים לצלול שם.

בראש הצוק של ראס מוחמד סימון הגבול לקו ההפרדה החדש, הצוללים עזבו והדייגים הבדואיים התחילו לדוג 

איסור הצלילה בראס מוחמד היה עבור הצוללים גזירה קשה והיינו חייבים לנסות ולמצוא פיתרון מיידי.  שיתפתי את בעיית הסגירה של ראס מוחמד עם השגריר לואיס, שהבטיח לברר ולעזור להסיר את רוע הגזירה. וכעבור זמן מה הבעיה נפתרה וראס מוחמד נפתח שוב לצוללים.

 הרפתקאות לא היו חסרות באותה תקופה. למעשה, רק חיכינו להן. כך קרה גם עם ספינת משא ושמה  Jolanda, שעלתה על שרטון ממש על שונית הכרישים בראס מוחמד. הספינה החלה לטבוע ולגרום נזק רב לאתר הצלילה. בעזרתו של השגריר קיבלתי את האישור לצאת מעבר לגבול על מנת לבדוק ולבצע סקר להערכת נזקים ראשונים. 

כדי להחמיר את המצב, ספינת חילוץ שוודית שעגנה ממש על השונית ליד הספינה הטובעת והחלה במבצע הצלה החלה אף היא לגרום נזק לסביבה הרגישה. זה היה אסון אקולוגי מוחלט.  צילמתי את הנזקים, ששתי הספינות גרמו וחזרתי למרכז הצלילה כדי לדווח לרשויות הישראליות ולשגריר את מה שראיתי. הצלחנו לגייס מספיק תמיכה ועם עזרת השגרירות האמריקאית בקהיר, הצלחנו לסגור את מבצע החילוץ. לא רק שהשקענו מאמצים לשמור על ראס מוחמד שיהיה פתוח לצוללים, אלא  הצלחנו למזער נזקים ולהציל את ראס מוחמד כאתר צלילה. 

1979 Dunraven –

ה- Dunraven הייתה אחת מההרפתקאות הצבעוניות והמפורסמות יותר בהן לקחנו חלק והיא כללה את גילויה של ספינה טבועה מסתורית בתקופה של מתחים ותקוות שהביאו להסכם השלום הממתין בין ישראל למצרים.

הסיפור של דנראבן התחיל מהדמיון והתשוקה הבוערת שלנו להוסיף ספינה טבועה לאתרי הצלילה שלנו. ב- 6 שנות תיירות הצלילה שעברנו  בים סוף, לא יכולנו להציע לצוללים שהגיעו אלינו ״צלילה לספינה טרופה״. ספינות טרופות, זאת יודע כל צולל מתחיל, נמצאות ברשימה ה-TO DO של כולם (הפופולריות של Wreck Diving נבעה חלקית מסרט ההרפתקאות הפופולרי "The Deep" שיצא ב-1977 עם כמה מהכוכבים הגדולים בהוליווד ובינהם ניק נולטה, ג'קלין ביזט ורוברט שו).

עם ההצלחה הגדולה של הסרט, שתרמה לקידום תיירות הצלילה לאיים הקריביים, הבנו שיש כאן משהו שיכול לסייע גם לנו. וזה הניע אותנו ב-Red Sea Divers, יחד עם עמיתנו המוכשר שלמה כהן, ׳לבשל׳ פנטזיה.
יצרנו סיפור בדיוני על אוצר מסתורי, על ספינה שנשאה מטילי זהב כדי לסייע ללוחמים הבדואים שתמכו בלורנס איש ערב בקרבות בין הבריטים לבין הטורקים העות'מאנים (שליטי המזרח התיכון ששלטו  במשך 500 שנה עד למלחמת העולם הראשונה). הייתה לנו רק בעיה מרכזית אחת: בים סוף שבאזורינו, לא הייתה בנמצא ספינה אחת שיכולה להתאים להגדרות שלנו.

היינו זקוקים נואשות לספינה טרופה ומהר.

לבסוף, נפגשנו עם כמה דייגים בדואים שסיפרו לנו כי במפרץ סואץ, בערך שעה שייט מראס מוחמד, נמצאת מה שהם חשבו שיתכן וזו ספינה טבועה. לדברי אחד הדייגים מדובר היה באתר עם כמות גדולה של דגים, ולדבריו, ביום עם שמש מעל, בים רגוע ושקט, אפשר גם להבחין בצל גדול ויוצא דופן בבסיס שונית שאב מחמוד.

השונית שהזכירו הדייגים הייתה קילומטרים מחוף סיני. ניסינו כמיטב יכולתנו לקבל מיקום מדוייק לספינה הטבועה, אבל, התיאור הטוב ביותר שיכולנו לקבל היה "סעו מעבר לפינה בראס מוחמד, צאו מערבה לכיוון השמש השוקעת, עישנו 2 סיגריות, ומרחוק, תראו גלים נשברים על שונית  (שאב מחמוד). הולכים לקצה הדרום מערבי של השונית, הגעתם עגנו,  ומתחתיכם, אתם אמורים למצוא את הספינה". יופי. מה עכשיו?

 

היינו סקפטיים, אבל מה היה לנו להפסיד, חוץ מזמן ודלק. מצד שני, זה אמור היה להיות יום מעניין של חקר אזור שונית אלמוגים חדש, ואם אכן נצליח, זו תהיה סנסציה.

למחרת, יצאנו לדרך דרומה. כשעקפנו את ראס מוחמד, ביקשתי מאחד מהצוות שתי סיגריות. אין ספק, אחרי הסיגריה השנייה, כשאני מסתכל לכיוון השמש השוקעת, יכולתי להבחין בגלים נשברים בשונית אלמוגים הרחק מהחוף. זה הוא , כנראה שהגענו, התארגנו במהירות לצלילה  מעל האתר.

וברגע שירדתי למים, ראיתי ספינה גדולה הפוכה מונחת על הקרקעית, מכוסה בלהקות דגים גדולים וקטנים. בינגו.

 שנה לאחר הצלילה הראשונה, צוות של ה- BBC הגיע לצלם סרט דוקומנטרי על הספינה וההיסטוריה שלה. 

 ביקור ראשון למצרים. ביקור בקהיר, בהורגדה ובספאגה
הסכם השלום בין מצרים לישראל נחתם בשנת 1979. הפעם הראשונה שמדינה ערבית חתמה על הסכם שלום עם ישראל. ההסכם כלל נסיגה ישראלית בשלבים מסיני. במילים אחרות, היו לנו לפחות שלוש שנות פעילות נוספות, אבל לאחר מכן, העתיד היה מאוד לא ברור.

שר התיירות הישראלי אברהם שריר עם שר התיירות המצרי

לאחד מלקוחותינו, איש עסקים מדרום אפריקה, היו קשרים בענף התיירות המצרית, והוא הציע שנטוס יחד להיפגש איתם בקהיר כדי לדון באפשרויות לשיתוף פעולה לאחר הנסיגה מסיני.
בזמנו לא היו טיסות ישירות מישראל למצרים, ואזרחי ישראל עדיין לא הורשו להיכנס למצרים. באמצעות הדרכון האמריקאי שלי, טסתי לאתונה ולאחר מכן לקהיר כדי לפגוש את החבר. הוא קבע יומיים של פגישות עם שותפים פוטנציאליים ופקידי ממשל, כולל שרים. המעמד עבורי היה מרגש להגיע לקהיר, אחרי שנים של מלחמות ולהיות בין הראשונים שזכינו לראות ולהנות מפירות של תהליך השלום. 

מצגת ב- Mena House

הצעתי למשלחת הישראלית להכין מצגת שקופיות על תיירות הצלילה לסיני והם הסכימו, אבל היו צריכים את אישור השר המצרי. לשמחתי הוא הסכים ומיד התחלתי להכין את המצגת. התכנון היה להדגיש שתי נקודות: ראשית, שתיירות צלילה יכולה להיות עמוד השדרה של תעשיית תיירות רווחית בסיני תחת הממשל המצרי. שנית, שהמערכת האקולוגית של סיני מעל ומתחת למים תשמר. צריך לזכור שהממשל הישראלי אכף חוקים מחמירים נגד פגיעה בשוניות האלמוגים, כולל דיג באזורים המיועדים לתיירות, איסור מוחלט לאיסוף קונכיות או אלמוגים, איסור להזרמת מזהמים לים סוף או לאזורי החוף.

היה לי מאוד חשוב להדגיש ולהטמיע את הכיוון הזה כבר בהתחלה בתקווה שהמהלך יאומץ גם על ידי הצד השני.
חיפשתי את משפט הפתיחה כדי למשוך את תשומת לבם של המשתתפים שאינם צוללים, לשמור אותם מרותקים, ולגלות להם את עולם הים והטבע וההשלכות בפיתוח עולם תיירותי חדש.

התלבטתי לגבי הפתיח ולאחר מחשבה, מצאתי את הכותרת: "תיירים ישלמו הרבה כסף כדי לצלול עם כרישים"…
עם פתיח הכרישים, התחלתי את מצגת השקופיות, מההר הגבוה, מנזר סנטה קטרינה, חופי ים סוף, עולם הצלילה, ולמה ים סוף נחשב לאחד מיעדי הצלילה המובילים בעולם. אם לשפוט לפי מחיאות הכפיים והשאלות לאחר המצגת, מדובר היה בהצלחה.

בתום המצגת ביקשו אנשי משרד התיירות המצרי להיפגש איתי למחרת כדי לדון באפשרות להמשיך לנהל את מועדון הצלילה לאחר הנסיגה הישראלית. עד היום יש לי את החוזה, שקלתי את זה ברצינות, אבל החלטתי שישראל היא הבית ושם אני רוצה לגדל את הילדים שלנו, וסירבתי בכבוד.

1981 צלילות ראשונות בשוניות  אבו נוחאס, האי שדואן.
התקופה לקראת הפינוי  היתה תקופה קשה עבורי. עדיין היה לי רצון להמשך פעילות צלילה בים סוף, בתקווה שהסכם השלום יאפשר לנו לבקר ולצלול לאורך חופי ים סוף משני צידי מפרץ סואץ ודרומה עד לגבול סודן. בכל זאת, היו שם מאות קילומטרים של שוניות בתוליות שלא צללו בהן ולא נותר לי אלא לחפש דרכים להגיע לצד השני של מפרץ סואץ.

לקראת סוף 1981 צצה הזדמנות: הסקיפר של אחת מספינות הצוללים הנושאת דגל זר הציע לנו "להתגנב" משארם לצד המצרי. לשנינו היו דרכונים אמריקאים, אז חשבנו שברגע שנצא מתחום השיפוט של חיל הים הישראלי נוכל לצלול ולחקור את החוף המצרי כתיירים אמריקאים על יאכטה בדגל אמריקאי.

האי שדואן

יצאנו ערב אחד לכיוון דרום ומעבר לקו הפטרול של הדבורים שינינו מסלול מערבה לכיוון האי שדואן. 
עם אופטימיות באוויר, חשבנו שנוכל לצלול סביב השוניות של האי הבלתי מיושב. כשהתקרבנו אל צידו המערבי, תנאי הים לא היו טובים לצלילה. אבל ברגע שהגענו לצד הצפון מזרחי, מצאנו מחסה ליד שתי ספינות שנתקעו על שונית ממש ממזרח לאי.

מאוחר יותר למדנו את שמה של השונית הזו, אבו נוחאס.

אבו נוחאס – בית קברות לספינות טרופות

זה היה בית קברות של ספינות טבועות, לפחות על ארבעה מהן הצלחנו לצלול. צללנו מספר צלילות על ה- Carnatic הטבועה וכאשר תנאי הים החמירו, הלכנו לתפוס מחסה, מצאנו מעגן בטוח בדיוק במקום שבו הפעילו המצרים את אחת ממערכות המכם הרוסי. אותו  יחידת מכם שיחידת הקומנדו הישראלית פשטה על הבסיס פירקה והעבירה את המכם לישראל.

 זמן לעזוב.
מועד הנסיגה של ישראל מסיני באפריל 1982 התקרב. המצרים הקימו חברה ממשלתית לרכישת כל תשתיות התיירות הישראליות שכללו שלושה מרכזי צלילה, צוללי ים סוף, אקוומרין ו-Lucky Divers. ממשלת ישראל באמצעות ועדה צבאית ניהלה את המשא ומתן למכירת הנכסים, המצרים לא התווכחו ונראה שהם פשוט רצו אותנו בחוץ בהקדם האפשרי. 

עזבנו את סיני באפריל 1982 בראש מורם. באופן אישי תמכתי בתהליך השלום ועשיתי כל מה שיכולתי לעשות כדי שהוא יצליח.

הסכם השלום מחזיק מעמד למעלה מ-40 שנה. זה כשלעצמו עשה את זה כדאי, גם אם זה פגע בחיים האישיים והמקצועיים שלי. יצאתי עם תחושת הישג וגאווה.

בראיה ההיסטורית, אפשר לסכם שקומץ של יזמים ישראלים חרוצים, בתמיכת ממשלת ישראל, הצליחו להפוך שדה קרב נצחי  שבו נערכו קרבות לאתר תיירות מבוקש.  על הדרך גם הצלחנו לייצר חוקים שיאכפו את ההגנה על היופי הייחודי מעל ומתחת למים. 

הורדת הדגל בפינוי

 

מורידים את הדגל ועוזבים 

מנקודת הראיה של מי שעסקו ב״עסקי הצלילה״ חשנו גאווה גדולה: מבסיס ביתי זעיר של הדרכת צוללים בים תיכון ובאילת, הצליחה קבוצת צוללים קטנה לפתח בסיס איתן לתעשיית הצלילה הישראלית. הקבוצות שהגיעו מכל העולם, מאמרים שנכתבו במגזינים מובילים, סרטים שהופקו בים סוף – כל אלה  היוו עבורנו מקור גדול לגאווה ועד היום, אני וחברי, נושאים את תחושת הגאווה הגדולה שהיינו חלק בלתי נפרד ממהלך הסטורי.

תודה רבה ל I-Dive Magazine על המאמר המקורי.

Categories
Uncategorized

בית ספר שדה נעמה

"בביקורו האחרון במרחב שלמה חזר ראש הממשלה והבטיח, כי 'ממשלת ישראל איתנה בהחלטתה לשמור בשלטונה את הרצף היבשתי מהגבול המנדטורי של אילת עד ראס מוחמד'", כך פורסם בפברואר 1976 בעיתון "דבר". היה זה ציטוט מדברי יצחק רבין. בעת כהונתו הראשונה כראש ממשלה, נבנו יישובים ומיזמים תיירותיים בחצי האי סיני ובכלל זה בית ספר שדה נעמה בשארם א-שייח.

את תכנון בית הספר לקח האדריכל ישראל גודוביץ, שבחר לבנות אותו באמצעות מבנים מתועשים, מהלך שהיה חידוש לזמנו. חמש שנים התקיים בית הספר עד שמנחם בגין תפס את השלטון וחיסל את ההתיישבות באזור. לא הסתובבתי שם אבל בשבועות האחרונים אספתי תמונות ומידע.

מבנה חדרי האירוח המעוגל ומעליו מבני מגורי הסגל צילום רן ארדה באדיבות ישראל גודוביץ
בית ספר שדה נעמה צילום רן ארדה באדיבות ישראל גודוביץ
בית ספר שדה נעמה צילום רן ארדה באדיבות ישראל גודוביץ
  • התכנון

"הכל התחיל מהחברה להגנת הטבע שהחליטה להקים את בתי הספר שדה במקומות נידחים, ושארם א-שייח היה סוף המדינה דרומה", נזכר האדריכל ישראל גודוביץ בסיפורו של הפרויקט שתכנן ב-1975. "האתר שנבחר היה סמוך לאתר צלילה במפרץ נעמה. לא הרבה זמן קודם לכן נסלל הכביש שיצא דרומה מאילת והיה המשך של כביש 90, שהגיע לטאבה, נואיבה ולשארם א-שייח. הייתי אז ממונה על התכנון במשרד השיכון [גודוביץ עבד במשרד השיכון בין השנים 1974-1966, מ"י] והחברה להגנת הטבע קיבלה את תקציבה מתקציב ההתיישבות שהיה של משרד השיכון".

אחרי מלחמת ששת הימים, מספר גודוביץ, כששטחים רבים נוספו למדינה, יזמה החברה להגנת הטבע את הקמתם של בתי ספר שדה באותם שטחים. חוץ משארם, יזמה החברה בתי ספר בסנטה קטרינה (שנקרא היה "צוקי דוד" על שמו של דוד תמיר, בנו הטייס של ח"כ שמואל תמיר), באזור ימית, גוש עציון, וברמות שבגולן. גם בתחום שלא נכבש זה מכבר קמו בתי ספר שדה כמו בחצבה (שגם אותו תכנן גודוביץ) ובעין גדי (שם תכנן גודוביץ הרחבה). על פרויקטים אלה ניצח מצד החברה להגנת הטבע עשהאל בן דוד שהיה מנהל מחלקת הבנייה בחברה. את בחירת האתר בשארם עשתה החברה להגנת הטבע, אזור מכתשי בחצי עיגול.

"הפרויקטים שאני קבלתי לתכנן היו הפרויקטים במקומות שלא היה קבלן שמוכן להגיע אליהם. כך היה בשארם וכך היה גם בחצבה וברמות. נבנה גם בית ספר בסנטה קטרינה אבל שם סצ'קו [האדריכל סעדיה מנדל, מ"י] בנה בבנייה של הבדואים מכפות תמרים ואבנים ולא היה צורך בקבלן. ברמות בסוף מצאו קבלן, אבל בחצבה ובשארם לא היה אף אחד שמוכן לרדת כל רחוק רחוק. היה רק כפר דייגים עני ועלוב. היה לכן צריך להמציא משהו.

"היתה חברת בנייה קטנה של שלושה חבר'ה צעירים, יחזקאל נוסבאום, חיים גירון ואלימלך מייבלום, שהיה להם מפעל בלוקים בנס ציונה והם חיפשו פריצת דרך. היום בהסתכלות אחורה זה היה עניין של win win, שילוב מנצח של ארכיטקט שרוצה לפרוץ, יש לו תקציב ויש לו בוסים שמקשיבים למה שהוא רוצה. זה קורה פעם בחיים. החברה הצעירים רצו לעבוד כקבלנים והחברה להגנת הטבע רצתה את בית הספר. כולם היו רתומים לפרויקט. זה היה רגע של חסד. "אשטרום היתה החברה שחיברה בין הכל. זה גם היה הרגע שבו צבי הקר הצליח לבנות ברמות פולין וגם הוא עבד עם אשטרום.

"ב-72' קבלנו מאגודת הארכיטקטים הישראלית את פרס גולדשטיין על תרומה חדשנית. אשטרום היו מוכנים לכל ניסיון, עד כדי כך שבחנוכה של בית הספר שדה בחצבה, זאב שרף שהיה אז שר השיכון לקח אותי לצד ושאל אותי 'אתה בטוח שזה טרומי?'. איפה היום יש כאלה? "הבעיה היתה איך מייצרים במפעל באשדוד את המבנים ומובילים את הכל לשארם. תכננתי מבנים שהם כמו מכולות. המודול הוא בדיוק כמו מכולה: 12 מטר אורך, 2.44 רוחב, 2.90 גובה והמבנה עשוי מבטון. אשטרום קראו להם 'אשקובית' שזה חיבור המילים אשטרום וקוביה. בכל אשקובית היתה מבואה פתוחה, דלת כניסה ומיד אחריה מימין חדר שירותים, משמאל חדר רחצה ובחדר עצמו ארבע מיטות וארון קיר.

"באתר שהיה בצורת חצי עיגול שמנו שלושים אשקוביות. במרכז היה צריך להיות חדר אוכל, אבל את זה לא הספקנו לבנות. מבית הספר יש שביל שיורד לים. השאלה הגדולה היתה איך עושים עיגול שהאשקוביות ישבו בדיוק בעיגול, הרי לא יכולנו להוריד לשם מודד ואני התעקשתי על העיגול. לקחנו יתד, חוט, מברשת ודלי של סיד. הערכתי בעין את מיקום המרכז, תקעתי יתד לה קשרתי את החוט ולקחתי רדיוס של 120 מטרים. עם המברשת שהיתה בקצה החוט סימנתי את העיגול. היות והאדמה באזור היתה תחוחה, לא לקחנו צ'אנס להעמיד את האשקוביות ישר על האדמה, אלא על פי הסימון שעשיתי עם המברשת והסיד קדחו קלונסאות וכל שלושה מטרים היה עמוד. על העמודים נשענה תושבת בטון שעליה הונחה האשקובית ואחר כך התפללו שכשיביאו את האשקובית לא תתגלה טעות. האשקוביות הגיעו מוכנות במשאיות. באתר חיברו והכל היה מוכן. משרדו של שמעיה בן אברהם היה זה שעשה את התכנון ההנדסי.

"אחרי שהסתיימה בניית מגורי החניכים הוקמו מבני ציבור שכללו חדר אוכל וכיתות לימוד שנבנו מפריקסטים סטנדרטיים. יותר מאוחר נבנו מגורי הצוות על הפסגה העליונה, אותם כבר בנו האגף לבניה עירונית של משרד השיכון. "כל ניסוי הוא לא בהכרח הכי מוצלח בעולם, אבל הוא פורץ חשיבה. הוא פורץ את המסגרת השגרתית. אם אתה כל הזמן תלך לפי מהשהיה אז אתה לעולם לא תגיע לפתרון למגורים".

  • חברים מספרים

אסף מדמוני שימש בתפקיד איש התחזוקה בשנותיו הראשונות של המוסד. קודם לכן התגורר בבית ספר שדה עין גדי, שם עבד עבור רשות שמורות הטבע והתגורר במבנה שגם אותו תכנן האדריכל ישראל גודוביץ. בהמשך עבר להתגורר בנאות הכיכר וניהל את "בית היוצר". מדמוני ערך לי סיור באזור סדום לפני שמונה שנים ובעקבות הסיור פרסמתי כאן סדרת רשימות על האתרים בהם בקרנו יחד: מערת הקולנוע, מעיין, מערות ותעלות, מחנה העובדים הנטוש של מפעלי האשלג והמצודה בנאות הכיכר שתכנן האדריכל נחום זולוטוב. מדמוני ממשיך גם היום לעסוק בתיירות וחוץ מלהדריך סיורים הוא גם מפעיל צימרים במתחם "מלח הארץ" שבנאות הכיכר.

"היו 24 יחידות בקשת כשבכל יחידה היו ארבע מיטות בקומותיים ובנוסף היו חמישה מבנים דו-משפחתיים בהם התגוררו אנשי הצוות שהיו כ-15 איש", מדייק מדמוני שהכיר מקרוב את המתחם. במפלס התחתון לבד מהאשקוביות שאורגנו בקשת, היו גם מבנה משרדים, אולם לחדרי פעילויות וחדר אוכל. אדריכלית הנוף טל אלון מוזס, ראש מסלול אדריכלות נוף בטכניון היתה גם היא חלק מצוות בית הספר ושם בין השאר הכירה את בעלה. פניתי אליה בתקווה למצוא תמונות מאותה תקופה. "לא היתה לנו מצלמה, חיינו את הווה", היא עונה.

"בית הספר ישב על שתי מדרגות של הריף המאובן. מהיום הראשון חשבו שהכל יהיה זמני ולא טרחו להסיר את הווים מהאשקוביות שהרכיבו את האכסניה ואת מבני הסגל שהיו במדרגה העליונה. בתכנית המקורית היתה שימת לב מרובה לצמחיה וליצירת חזות ירוקה ומיקרו אקלים קצת צונן, אבל לא הרבה התפתח. בית הספר ובעיקר מגורי הצוות נבנו עם המבט אל הנוף, אל החלק הדרומי של מפרץ נעמה. לחדרי האירוח היו חלונות אבל לא מרפסות ומבני הציבור כמעט ולא התייחסו אל הנוף".

  • אחרית

אחריתו של בית ספר שדה נעמה היתה עצובה. פחות משש שנים מאז הוקם, נסגר המוסד הצעיר. מבני האשקוביות נותקו מהתשתיות ומהקרקע, הועמסו על משאיות ושבו לישראל. גודוביץ ביקר באתר לפני שנים אחדות וגילה שהוא נותר ריק.

ישראל גודוביץ, 2017, באדיבות ישראל גודוביץ

מיכאל יעקובסון הוא אדריכל וגיאגרף שעוסק בתחום וכותב על אדריכלות ישראלית. המאמר " סיבוב בבית ספר שדה בשארם א-שייח" פורסם במקור באתר "חלון אחורי":

לינק למקור כאן

Categories
Uncategorized

אופירה – תקופה של שכרון חושים

ב1974 עברנו לאופירה, משפחה בעלת 4 נפשות: אשתי אלקה ז"ל, הילדים אביב, איריס ואנוכי.

אפרים, אלקה, אביב ואיריס


בשארם הייתי שותף וניהלתי את הסופר במתחם המרש"ל בעזרתה של אשתי אלקה ועובדים בדואים מהאיזור.
הבאנו מוצרים ממרכז הארץ ומכרנו לעסקים בכל רחבי סיני ולפרטיים.

המפרץ והמבנה של הסופר

היתה זאת תקופה מאתגרת – פירוק משאיות מהסחורה נעשה בצורה ידנית ואתגר נוסף היה השעות שבהם הגיעו המשאיות – לפעמים באמצע הלילה כאשר בחלק מהזמן הפריקה בוצעה ללא עזרה כלל בגלל הקושי לגייס עובדים.
האנשים שהגיעו לאופירה וביקרו בסופר היו מגוונים מאד – תיירים מכל העולם, חיילים ממוצבים באיזור, בדואים מכל רחבי סיני , אנשי או"ם שהיו מגיעים ממצרים וכמובן תושבי המקום.
הקשרים עם הבדואים שנוצרו לאורך השנים הובילו לאירוחים מעניינים – אחד מהם היה ארוחת צהרים במתחם האוהלים של שייח עבדלאלה – שייח השייחים של סיני שאיתו נוצר קשר טוב במיוחד.

שייח' השייחים עבדאללה עם נציגי מרש"ל

הדייגים הבדואים היו מביאים דגים גדולים וטריים למכירה והטעם של דג טרי הוא מעדן שלא יתואר.

החיים באופירה היו מדהימים, מעט מכוניות, ללא רמזורים, ללא קליטת טלויזיה, עיתונים מקבלים יום אחרי – שקט ורגוע.
בסופי שבוע היינו נוסעים לנעמה ומתמקמים ליד המפלט האחרון בים מצויידים במסכות צלילה ונהנים משעות של שחיה מעל הריף המטורף רק אנחנו, הדגים והאלמוגים.

המפלט האחרון
נבק והמונגרובים במים

לאורך התקופה טיילנו בכל רחבי סיני ונהנו מהנופים, ומהמדבר שצמוד לים סוף ואירחנו המון משפחה וחברים מהמרכז שבאו לנפוש ולהנות מהמקום הפסטורלי הזה.

הילדים היו מסתובבים בשכונה בלי נעלים באיזור האשקוביתים, גן המשחקים, ובבית הספר ורוכבים על אופנים לכיוון ראס אום סיד.

האשקוביתים

גם בית הספר היה מיוחד במינו – אביב למד בכיתה א' כשהכיתה הייתה מורכבת משולחן אחד כיתה א' ושולחן אחד כיתה ב' – סה"כ כעשרה ילדים בכיתה ולא נשכח את המורה שלו תרצה שמחוני ז"ל שלימדה אותו והייתה אהובה על כולם.

ובמקביל איריס הייתה בגן אצל זהבה גלנוס.

מעריב 29/12/75

כשאביב חזר יום אחד מהבית ספר צולם לכתבה על המשפחות באופירה – תמונה אמצעית

הכתבה במעריב

אביב חוזר מבית הספר – צלם דן הדני עבור "מעריב" באדיבות הספריה הלאומית

כשמסתכלים לאחור התקופה באופירה נחרטה בזיכרון כתקופה היפה בחיים. ,

Categories
Uncategorized

1981 – דיפלומטיית הצלילה נולדה

Howard Rosenstein and Eugenie Clark, Ras Mohamed 1974
הווארד רוזנשטיין ויוג'יני קלארק, ראס מוחמד 1974

כשחזרתי ממשלחת התיירות הישראלית במצרים, הייתה לי פגישה עם שגריר ארצות הברית בישראל סם לואיס ז"ל שעזר בקביעת הפגישות בקהיר. סם היה מאוד סקרן לגבי איך עבר המפגש.

שר התיירות המצרי והישראלי בפגישה בקהיר

התרגשתי לחלוק את החוויות שחוויתי שם. סיפרתי לו גם על המפגש עם איימן טאהר (מבכירי הצוללים המצריים) ושהבטחתי לו לנסות להשיג עבורו אישור לבקר באופירה כנציג של קהילת הצלילה המצרית. סם הקשיב מרותק, ואמר שהוא יבצע כמה שיחות טלפון ויראה מה אפשר לעשות.

השגריר סם לואיס עם הווארד

חלקתי את הרעיונות שלי עם חברי לטיול בקהיר אלוף (במיל') שאול גבעולי ז"ל, יו"ר התאחדות הצלילה הישראלית. שאול חשב שביקור בשארם של חבר בולט בקהילת הצלילה המצרית הוא רעיון מצוין והבטיח לתמוך, אפילו לעזור בקידום ההזמנה.

כמה שבועות לאחר מכן להפתעתי, קיבלתי טלפון ממשרד החוץ הישראלי בנוגע למסלול שהצעתי ולתוכניות לביקורו של איימן. בעצם ראיתי בזה ביקור לא רשמי, צולל לצולל, כמו דיפלומטיית הפינג פונג שיזם קיסינג'ר, שאותת על התקרבות בין אמריקה לסין.

במקום "פינג פונג דיפלומטיה" זה יהיה "דיפלומטית צלילה" המבוססת על ידידותי החדשה עם איימן.

הצעתי להזמין כמה מהצוללנים המובילים של קהילת הצלילה הישראלית וכמובן להזמין את השגריר לואיס, שהיה כל כך מעורב בתהליך השלום והיה חסיד של המשך פעילות הצלילה בסיני ושימור שוניות ים סוף היפהפיות.

הודעתי לאיימן על החדשות הטובות ועל הצורך לקבל אישור מהצד שלו, מה שהתברר כמשימה קשה.

לא כל כך קל לאזרחים מצרים לקבל אישורי נסיעה לישראל. זה היה אז ועודנו היום, 40 שנה אחרי,

הוא שיתף אותי בתסכולים ובאתגרים שלו בקבלת אישור הנסיעה לישראל. שוב פניתי לעזרתו של השגריר האמריקני, ששוחח עם מקבילו בקהיר, ולבסוף, הם הצליחו, ואיימן קיבל את אשרת הביקור שלו בישראל בליווי איש צוות של שגרירות ארה"ב בקהיר.

באותה עת הייתה נקודת גבול זמנית ממש מערבית לראס מוחמד, גבול זמני שהוקם כחלק מהנסיגה הישראלית הדרגתית מסיני. התכנון היה שאיימן יגיע לצד המצרי של הגבול הזמני הזה, ואני אחכה לאסוף אותו בצד הישראלי. כמובן שהאזור כולו היה בשליטה צבאית, ולכן גם כל זה היה צריך להיות מתואם עם הצבא משני הצדדים.

איכשהו, גרמנו לדברים לקרות וביום המתוכנן, חיכיתי בדאגה בג'יפ שלי בצד הישראלי ואחרי כמה דקות של בירוקרטיה, מחסום המחסום הונף ואיימן והמלווה שלו בשגרירות צעדו עם ציוד צלילה ומזוודה ביד. התחבקנו כמו חברי ילדות והוא עלה לג'יפ שלי והתחיל עידן דיפלומטיית הצלילה בין מצרים לישראל.

איימן, יוגיני והווארד בראס מוחמד – צילם עמוס נחום

זמן קצר לאחר ביקורו של איימן בשארם והולדת דיפלומטית הצלילה, פרופסור יוג'יני קלארק ז"ל אמרה לי שבזמן שהותה בקהיר היא נתנה הרצאה בהשתתפות גמאל סאדאת, צוללן נלהב שהיה במקרה גם בנו של נשיא המדינה אנואר סאדאת. גמאל כל כך התרשם מג'ני שסיפר לאביו עליה, והנשיא הזמין את ג'ני לארמון הנשיאות לפגישה לא רשמית.

ג'ני הייתה בעלת קושר ביטוי מעולה, במיוחד בנושאים שהתלהבה מהם, בראש ובראשונה היא התלהבה מהים, במיוחד הים האדום, שם עשתה את לימודי הדוקטורט שלה אצל האיכתיולוג (חוקר דגים) המצרי פרופסור חמיד גוהר בשנת 1950. ג'ני התגוררה בהורגדה במשך שנה ולמדה לדבר ערבית.

התשוקות העיקריות שלה במשך למעלה מחצי מאה היו המחקר על כרישים והשימור הטבע הימי.

ג'ני הצליחה להרשים את סאדאת בסיפוריה על הצלילה מסיני והיופי הייחודי שלו והיא הייתה כל כך משכנעת שלמעשה, שהנשיא הציע לארגן משלחת של מדענים מצריים ופקידי ממשל אחראיים שילוו את ג'ני בשובה לשארם, כדי לראות להם בעצמה על מה היא מדברת,

ג'ני אמרה לנשיא שהיא תעשה כמיטב יכולתה להצטרף למשלחת כזו ותנסה לגרום לדברים לקרות בצד הישראלי. ג'ני התקשרה אלי מקהיר באותו לילה נרגשת, ועדכנה על כל מה שהתרחש ועל הצעת הנשיא סאדאת לשלוח משלחת ברכב משלו לשארם.

היא הציעה שאדבר עם הצד הישראלי כדי לעזור לארגן פגישה בשארם בין מדענים ואנשי איכות הסביבה. יצרתי קשר עם אלוף במיל' יוחאי בן נון, לשעבר מפקד חיל הים הישראלי, גיבור מלחמת העצמאות שהטביע באופן אישי את ספינת הדגל של הצי המצרי אמיר פארוק. יוחאי היה כעת מנהל אחד ממרכזי המחקר האוקיאנוגרפיים הגדולים בישראל שבסיסו בחיפה, והוא כל כולו היה בעד שיתוף פעולה עם הפרויקט והסכים מיד לשלוח את אחד מהמדענים המובילים שלו להצטרף לקבוצה.

חלפו כמה ימים וקיבלתי הודעה שהשיירה של המשלחת המצרית בדרך לשארם. הקבוצה המצרית בליווי פרופסור יוג'יני קלארק הייתה מורכבת מ-5 מדענים מצריים מובילים ונציגי ממשלה.

זה היה ממש לפני רדת הלילה כשהמשלחת המצרית הגיעה למוצב הגבול בקצה הדרומי מאוד של סיני.

המשלחת המצרית עם הג'יפ של סעדאת מגיעה לגבול הזמני ליד ראס מוחמד

קיבלתי אותם בברכה ברגע שהם חצו את מחסום הגבול המאולתר. זה היה מפגש מרגש מאוד עבורנו ואחד שעשוי להתגלות כחשוב מאוד בעתיד.

צוות צילום של CBS בראשות הכתב המפורסם בוב סיימון היה בשארם באותו זמן וסיקר היבטים שונים של הסכם השלום בסיני המתגבש. בוב היה ראש לשכת חדשות CBS בישראל והיה אחד מתלמידי הצלילה שלי.

סיפרתי לו על ביקורו של המצרי, מתוך כוונה ליצור עניין ציבורי בגורלה ועתידה של צלילה בים סוף לאחר הנסיגה הישראלית.

הוחלט שג'ני תצרף את צוות הנשיונל ג'יאוגרפיק שלה עם דייוויד ואן דובילט כדי לעבוד על סיפור ה"כריש" עבור המגזין ובוב סיימון התכוון לחבר את הביקור של המצרי וגם את סיפור ה"כריש" לכתבה מרתקת עבור CBS.

לינק לכתבה כאן

פרופסור יוג'יני קלארק (בג'קט האדום) עם צוות CBS

ליוויתי את המשלחת בביקורים בכמה מאתרי הצלילה הפופולריים יותר כמו ראס מוחמד ומיצרי טיראן, ובדיונים עם המדענים ואנשי איכות הסביבה הישראלים.

המשלחות ליד הגבול הזמני בראס מוחמד
המשלחת המצרית והווארד במועדון הצלילה

היה לנו חשוב ביותר להטביע בהם את הצורך בשימור והגנה על אוצרות הטבע של האזור מעל ומתחת למים.

למחרת ערכתי להם סיור בראס מוחמד, שהייתה שמורת הטבע הימית הראשונה של סיני כבר כ10 שנים. הם ראו ממקור ראשון את הצוללנים המבקרים נכנסים למים, דיברו איתם ולמדו באופן אובייקטיבי מהתיירים שהם מצביעים על ראס מוחמד כעל אתר הצלילה הטוב בעולם.

הם לא ידעו שהאישה הקטנה בצמות לידנו, פרופסור יוג'יני קלארק, כתבה את אותו הדבר.

ההודעה בסיפור השער שלה בספטמבר 1975 לנשיונל ג'יאוגרפיק "אם היה לי רק מקום אחד לצלול בו עד סוף חיי, זה היה ראס מוחמד". זכינו שפרופסור יוג'יני קלארק הייתה שם איתנו באותו יום.

שוב, דיפלומטיית הצלילה פעלה, ואני חושב שביקורו של צוות המדענים המצרי הראשון שדרך בסיני מזה 15 שנה, גרם לכך שהנשיא סאדאת הכריז על כוונתו להפוך את שמורת הטבע של ראס מוחמד לראשונה שתוכרז במצרים כשהאזור יחזור לשלטון המצרים.

המשימה הושלמה.

איימן והווארד חוגגים תקופה חדשה של שלום
  • תמונת השער צולמה על ידי David Doubilet ממגזין נשיונל גאוגרפיק