בית ספר שדה נעמה

"בביקורו האחרון במרחב שלמה חזר ראש הממשלה והבטיח, כי 'ממשלת ישראל איתנה בהחלטתה לשמור בשלטונה את הרצף היבשתי מהגבול המנדטורי של אילת עד ראס מוחמד'", כך פורסם בפברואר 1976 בעיתון "דבר". היה זה ציטוט מדברי יצחק רבין. בעת כהונתו הראשונה כראש ממשלה, נבנו יישובים ומיזמים תיירותיים בחצי האי סיני ובכלל זה בית ספר שדה נעמה בשארם א-שייח.

את תכנון בית הספר לקח האדריכל ישראל גודוביץ, שבחר לבנות אותו באמצעות מבנים מתועשים, מהלך שהיה חידוש לזמנו. חמש שנים התקיים בית הספר עד שמנחם בגין תפס את השלטון וחיסל את ההתיישבות באזור. לא הסתובבתי שם אבל בשבועות האחרונים אספתי תמונות ומידע.

• התכנון

"הכל התחיל מהחברה להגנת הטבע שהחליטה להקים את בתי הספר שדה במקומות נידחים, ושארם א-שייח היה סוף המדינה דרומה", נזכר האדריכל ישראל גודוביץ בסיפורו של הפרויקט שתכנן ב-1975. "האתר שנבחר היה סמוך לאתר צלילה במפרץ נעמה. לא הרבה זמן קודם לכן נסלל הכביש שיצא דרומה מאילת והיה המשך של כביש 90, שהגיע לטאבה, נואיבה ולשארם א-שייח. הייתי אז ממונה על התכנון במשרד השיכון [גודוביץ עבד במשרד השיכון בין השנים 1974-1966, מ"י] והחברה להגנת הטבע קיבלה את תקציבה מתקציב ההתיישבות שהיה של משרד השיכון".

אחרי מלחמת ששת הימים, מספר גודוביץ, כששטחים רבים נוספו למדינה, יזמה החברה להגנת הטבע את הקמתם של בתי ספר שדה באותם שטחים. חוץ משארם, יזמה החברה בתי ספר בסנטה קטרינה (שנקרא היה "צוקי דוד" על שמו של דוד תמיר, בנו הטייס של ח"כ שמואל תמיר), באזור ימית, גוש עציון, וברמות שבגולן. גם בתחום שלא נכבש זה מכבר קמו בתי ספר שדה כמו בחצבה (שגם אותו תכנן גודוביץ) ובעין גדי (שם תכנן גודוביץ הרחבה). על פרויקטים אלה ניצח מצד החברה להגנת הטבע עשהאל בן דוד שהיה מנהל מחלקת הבנייה בחברה. את בחירת האתר בשארם עשתה החברה להגנת הטבע, אזור מכתשי בחצי עיגול.

"הפרויקטים שאני קבלתי לתכנן היו הפרויקטים במקומות שלא היה קבלן שמוכן להגיע אליהם. כך היה בשארם וכך היה גם בחצבה וברמות. נבנה גם בית ספר בסנטה קטרינה אבל שם סצ'קו [האדריכל סעדיה מנדל, מ"י] בנה בבנייה של הבדואים מכפות תמרים ואבנים ולא היה צורך בקבלן. ברמות בסוף מצאו קבלן, אבל בחצבה ובשארם לא היה אף אחד שמוכן לרדת כל רחוק רחוק. היה רק כפר דייגים עני ועלוב. היה לכן צריך להמציא משהו.

"היתה חברת בנייה קטנה של שלושה חבר'ה צעירים, יחזקאל נוסבאום, חיים גירון ואלימלך מייבלום, שהיה להם מפעל בלוקים בנס ציונה והם חיפשו פריצת דרך. היום בהסתכלות אחורה זה היה עניין של win win, שילוב מנצח של ארכיטקט שרוצה לפרוץ, יש לו תקציב ויש לו בוסים שמקשיבים למה שהוא רוצה. זה קורה פעם בחיים. החברה הצעירים רצו לעבוד כקבלנים והחברה להגנת הטבע רצתה את בית הספר. כולם היו רתומים לפרויקט. זה היה רגע של חסד. "אשטרום היתה החברה שחיברה בין הכל. זה גם היה הרגע שבו צבי הקר הצליח לבנות ברמות פולין וגם הוא עבד עם אשטרום.

"ב-72' קבלנו מאגודת הארכיטקטים הישראלית את פרס גולדשטיין על תרומה חדשנית. אשטרום היו מוכנים לכל ניסיון, עד כדי כך שבחנוכה של בית הספר שדה בחצבה, זאב שרף שהיה אז שר השיכון לקח אותי לצד ושאל אותי 'אתה בטוח שזה טרומי?'. איפה היום יש כאלה? "הבעיה היתה איך מייצרים במפעל באשדוד את המבנים ומובילים את הכל לשארם. תכננתי מבנים שהם כמו מכולות. המודול הוא בדיוק כמו מכולה: 12 מטר אורך, 2.44 רוחב, 2.90 גובה והמבנה עשוי מבטון. אשטרום קראו להם 'אשקובית' שזה חיבור המילים אשטרום וקוביה. בכל אשקובית היתה מבואה פתוחה, דלת כניסה ומיד אחריה מימין חדר שירותים, משמאל חדר רחצה ובחדר עצמו ארבע מיטות וארון קיר.

"באתר שהיה בצורת חצי עיגול שמנו שלושים אשקוביות. במרכז היה צריך להיות חדר אוכל, אבל את זה לא הספקנו לבנות. מבית הספר יש שביל שיורד לים. השאלה הגדולה היתה איך עושים עיגול שהאשקוביות ישבו בדיוק בעיגול, הרי לא יכולנו להוריד לשם מודד ואני התעקשתי על העיגול. לקחנו יתד, חוט, מברשת ודלי של סיד. הערכתי בעין את מיקום המרכז, תקעתי יתד לה קשרתי את החוט ולקחתי רדיוס של 120 מטרים. עם המברשת שהיתה בקצה החוט סימנתי את העיגול. היות והאדמה באזור היתה תחוחה, לא לקחנו צ'אנס להעמיד את האשקוביות ישר על האדמה, אלא על פי הסימון שעשיתי עם המברשת והסיד קדחו קלונסאות וכל שלושה מטרים היה עמוד. על העמודים נשענה תושבת בטון שעליה הונחה האשקובית ואחר כך התפללו שכשיביאו את האשקובית לא תתגלה טעות. האשקוביות הגיעו מוכנות במשאיות. באתר חיברו והכל היה מוכן. משרדו של שמעיה בן אברהם היה זה שעשה את התכנון ההנדסי.

"אחרי שהסתיימה בניית מגורי החניכים הוקמו מבני ציבור שכללו חדר אוכל וכיתות לימוד שנבנו מפריקסטים סטנדרטיים. יותר מאוחר נבנו מגורי הצוות על הפסגה העליונה, אותם כבר בנו האגף לבניה עירונית של משרד השיכון. "כל ניסוי הוא לא בהכרח הכי מוצלח בעולם, אבל הוא פורץ חשיבה. הוא פורץ את המסגרת השגרתית. אם אתה כל הזמן תלך לפי מהשהיה אז אתה לעולם לא תגיע לפתרון למגורים".

• חברים מספרים

אסף מדמוני שימש בתפקיד איש התחזוקה בשנותיו הראשונות של המוסד. קודם לכן התגורר בבית ספר שדה עין גדי, שם עבד עבור רשות שמורות הטבע והתגורר במבנה שגם אותו תכנן האדריכל ישראל גודוביץ. בהמשך עבר להתגורר בנאות הכיכר וניהל את "בית היוצר". מדמוני ערך לי סיור באזור סדום לפני שמונה שנים ובעקבות הסיור פרסמתי כאן סדרת רשימות על האתרים בהם בקרנו יחד: מערת הקולנוע, מעיין, מערות ותעלות, מחנה העובדים הנטוש של מפעלי האשלג והמצודה בנאות הכיכר שתכנן האדריכל נחום זולוטוב. מדמוני ממשיך גם היום לעסוק בתיירות וחוץ מלהדריך סיורים הוא גם מפעיל צימרים במתחם "מלח הארץ" שבנאות הכיכר.

"היו 24 יחידות בקשת כשבכל יחידה היו ארבע מיטות בקומותיים ובנוסף היו חמישה מבנים דו-משפחתיים בהם התגוררו אנשי הצוות שהיו כ-15 איש", מדייק מדמוני שהכיר מקרוב את המתחם. במפלס התחתון לבד מהאשקוביות שאורגנו בקשת, היו גם מבנה משרדים, אולם לחדרי פעילויות וחדר אוכל. אדריכלית הנוף טל אלון מוזס, ראש מסלול אדריכלות נוף בטכניון היתה גם היא חלק מצוות בית הספר ושם בין השאר הכירה את בעלה. פניתי אליה בתקווה למצוא תמונות מאותה תקופה. "לא היתה לנו מצלמה, חיינו את הווה", היא עונה.

"בית הספר ישב על שתי מדרגות של הריף המאובן. מהיום הראשון חשבו שהכל יהיה זמני ולא טרחו להסיר את הווים מהאשקוביות שהרכיבו את האכסניה ואת מבני הסגל שהיו במדרגה העליונה. בתכנית המקורית היתה שימת לב מרובה לצמחיה וליצירת חזות ירוקה ומיקרו אקלים קצת צונן, אבל לא הרבה התפתח. בית הספר ובעיקר מגורי הצוות נבנו עם המבט אל הנוף, אל החלק הדרומי של מפרץ נעמה. לחדרי האירוח היו חלונות אבל לא מרפסות ומבני הציבור כמעט ולא התייחסו אל הנוף".

• אחרית

אחריתו של בית ספר שדה נעמה היתה עצובה. פחות משש שנים מאז הוקם, נסגר המוסד הצעיר. מבני האשקוביות נותקו מהתשתיות ומהקרקע, הועמסו על משאיות ושבו לישראל. גודוביץ ביקר באתר לפני שנים אחדות וגילה שהוא נותר ריק.

מיכאל יעקובסון הוא אדריכל וגיאגרף שעוסק בתחום וכותב על אדריכלות ישראלית. המאמר " סיבוב בבית ספר שדה בשארם א-שייח" פורסם במקור באתר "חלון אחורי":

לינק למקור כאן